צביאל- מציאת בת זוג

שלום לך צביאל - אני בחור בן 27, סובל מחרדות, מטופל בכדורים, אני חושש לצאת עם בחורה על מנת שלא תדע שאני סובל מחרדות, ולוקח כדורים, מנסיונך האישי- מתי יש לספר לבחורה ,ואיך . אשמח מאוד באם תייעץ לי

צביאל בדיוק ענה על שאלה דומה לזו בתאריך ה- 18/8/05. כותרת ההודעה של הבחורה ששאלה היא: "איך מתמודדים שההגנות נעלמות?" הבחורה שם מספרת שהכירה בחור ובאיזה שלב היא ספרה לו על בעיותיה הנפשיות וזה הסתיים לא לפי הציפיות שלה. צביאל הגיב על כך.

לרונן, תשובתי התעכבה כי בשישי-שבת לא הייתי ליד אינטרנט... בכל אופן הנה התשובה שסיגל ציינה (תודה לך, סיגל). רק אציין שזוהי רק הצעה שכל אחד יכול לקחת ממנה מה שמתאים לו. זהו קטע שכתבתי לפני כמה שנים: למרות שאני נחשפתי בגדול, ועל אף שאני עומד וקורא לנפגעי הנפש לקום ולצאת מהארון ובכך להשתחרר פעם אחת ולתמיד מהסוד הנורא הרובץ עליהם... בכל זאת, אני מודע לעובדות היבשות, שבעידן זה, רק חלק קטן מאוד מנפגעי הנפש יעשה כן, ואילו רוב הנפגעים ימשיכו להסתיר את מצבם מפני הסביבה, שלפחות לכאורה, היא עוינת בדרך כלל. אבל גם אנשים שמסתירים את חוליים ואינם נחשפים קבל עם ועדה, מוצאים את עצמם בדילמות לא קטנות במעגלים הקרובים והצמודים אליהם. למשל ביחס לזוגיות: כבר שמעתי אנשים שהכריזו, בפסקנות, שהם מתכוונים להסתיר את מחלת הנפש שלהם מפני בני זוג שיכירו, עד עולם. ושמעתי גם על מקרים של אנשים שהסתירו גם הסתירו, אך אחרי החתונה קיבלו התקף הקשור למחלתם הנפשית וזה נגמר בגירושין סוערים (מפני שבן הזוג הרגיש מרומה, ולדעתי, בצדק רב!). לכן, למרות שאני תומך בחשיפה כללית באמצעות כלי התקשורת אל מול הקהל הרחב, אני מבין היטב, שהחשיפה מתחילה במעגלים הקטנים שיש לכל אדם מסביבו: משפחה, שכנים, קרובים, בני זוג פוטנציאליים. ובאמת, הרבה אנשים מ"כוחותינו" באים אלי להתייעץ ושואלים אותי מה לעשות? ואיך לנהוג? שהרי הם מבינים (ובצדק!) שמתישהו צריך לספר את האמת הקשה לבן הזוג הבריא... אז "מתי" לספר? ובייחוד "איך" יש לעשות כן? ואני שדוגל בחשיפה רבתי, שבעשרים השנים האחרונות אף פעם לא ניסיתי להסתיר דבר מאיש אודות מחלתי, הייתי צריך לייעץ לאנשים שנפגעו נפשית כיצד לנהוג בבליינד-דייט עם בן זוג שאינם מכירים. וידעתי שאם האיש או האישה לא יצאו בעבר מן הארון, אזי הרגע הכי לא מתאים לעשות זאת, הוא במהלך הפגישות הראשונות עם בן זוג. כי ברור שזה מיד יהרוס הכל. כי, מן הסתם, נדיר מאוד שאיש או אישה מבין "הבריאים", אשר ישמעו שהמיועדים להם הם "חולי נפש" פרופר, ולא יירתעו! הרי לא מדובר בקדושים נוצריים או בצדיקים מופלגים! לכן היה עלי לרדת ממרומי האידיאליזם שלי אל המציאות המרה, להיות גמיש (התכונה הכי חשובה של האישיות, הלא כן?) להיות קשוב לסביבה ולתת עצה טובה לאנשים שהם הרוב הגדול של פגועי הנפש בישראל. ככל שחשבתי על העניין, הבנתי שלשאלה "מתי" אולי צריך לענות: "לא בפגישות הראשונות ולא בפגישות אחרונות לפני החתונה". ואילו לשאלה "איך" אולי צריך לענות: "שצריך לדבר לבן הזוג בשפה שלו - שפה של 'בריאים', ובהדרגה לספר לו אודותינו". כי הרי גבר ואישה מתקרבים זה לזו בהדרגה, גם גופנית וגם נפשית. וכאשר קיימת ביניהם אהבה, הקשר נרקם ומסתרג ועולה ופורח בכל פגישה עוד קצת ועוד קצת. וכך, בהדרגה, צריך גם ליידע את בן הזוג. וכאשר מרגישים שמתחילה להתרחש קירבה נעימה אפשר כבר לספר "שעברנו משברים לא קלים", זה אמת, וזה בשפה של 'בריאים' (הרי לכולם יש 'משברים'). ואחר כך הקשר עוד יותר הדוק ואפשר גם להוסיף ש"במשברים נזקקנו לתרופות הרגעה", זה אמת, כי כל התרופות האנטי-פסיכוטיות גם מרגיעות במידה זו או אחרת. ולבסוף, כאשר כבר מרגישים מאוד קרובים ונאהבים אפשר להוסיף ש"אנו נעזרים מדי פעם באיש מקצוע ומשוחחים עמו". גם זה אמת. ועכשיו בן הזוג יודע: 1. שעברנו משברים לא קלים 2. שאנו נוטלים תרופות הפועלות להרגעה 3. שאנו נעזרים באיש מקצוע כמובן שעדיין לא "קראנו לילד בשמו", כי השתמשנו בשפה של 'בריאים', אבל בפועל לא הסתרנו דבר, והסיכויים שבן הזוג יישאר לצדנו הולכים וגדלים... כמובן שבשלב מאוחר יותר, לא תהיה ברירה ונאלץ לדבר "ברחל ביתך הקטנה" אם ברצוננו למנוע מראש קטסטרופה בן זוגית כוללת: קרי, שעברנו התקפים, אך למדנו להתמודד... שהיינו מאושפזים, אך עתה אנו מקווים שנהיה מסוגלים להימנע מהם... שאנו חולים, אך רוב הזמן אנו ברמיסיות (הפוגות) וכו'... לפיכך, אם בנינו את הקומה הראשונה - הכנו את בן הזוג, אזי כאשר נגיע לקומה השנייה - לחשיפה המקסימאלית, הקרקע תהיה כבר מוכשרת, וסיכויינו לשמור על הקשר גדלים באופן משמעותי. בהצלחה!