למרפאות הפצועות שלי

לשרון ולתמימי, מה אתן בעצם מנסות למכור לי? שאין בפסיכותרפיה שיטות טיפול מובנות כלל? שלא מנסים לטפל בהפרעות אישיות? שלא מסתירים את שיטות הטיפול האלה?שאין שיטות שחותכות בבשר החי? שאין שיטות שמטרתן היא לקרב את המטופל ככל האפשר לריפוי מוחלט? ואולי גם תכחישו ותטענו שאין שום שימוש במניפולציות? ואולי יש גם לכן עוד מה ללמוד? כי מה המציאות מספרת לי בקול גדול ונורא מהשטח: - ששני חבריי שהתאבדו אחרי שדווחו פעמים אינספור על מניפולציות ולחצים קשים מצד מטפליהם, טופלו בעדינות? - שעשרות מחבריי שהתאשפזו עקב החמרה במצבם כתוצאה מהתערבויות טיפוליות, התאשפזו ב"מקרה"? - שהמקרים החמורים שהגיעו לתקשורת (למשל, הסיפור הטראגי מקריית יובל על איתן מור שרצח 4 מטפלות ונחשף לרבים ב"עובדה") אינם משקפים? - שאחוז מקרי הגירושין העצום בקרב המטופלים הנשואים שבטיפולים פסיכודינמיים ארוכי טווח העומד על כמעט 80%, הוא גם מקרה? - שהמטפל שהיה אהוב עלי מכל, ואמר לי בפנים חמורות סבר: "צביאל, אתה רוצה להיות כמו היטלר?" אולי לא היה באותו רגע בהכרה? - שהקטע המדהים, בו לחדרו של המטפל שהיה נערץ עלי מכל נכנס פסיכיאטר אחר באמצע פגישה טיפולית בלי לדפוק על הדלת והתיישב מאחורי המטפל שלי לדקות ארוכות, היה ממש טעות? וזהו רק מקבץ מאוד מאוד קטן מרשימה ארוכה וכואבת שבאמתחתי (כידוע כתבתי ספר שלם על כך)... ואני חושב שהטעות של אנשי מקצוע כמותכן היא, שעדיין לא הפנימתן שיש להם עסק עם אדם בעל אוסף נכבד ורב עד מאוד של "מקרים" אשר הוא הבין שממש אינם "מקרים"... אלא תופעות יזומות (התערבויות בטיפולים כבדים, עמוקים וממושכים שאינם מייצגים טיפולים קלים יותר). ולא זו בלבד, אלא שהוא גם התעקש וחקר ומצא מה מטרת המניפולציות וכיצד הן פועלות לטיפול ולריפוי משמעותי (אם כי אולי לא מוחלט). כן מטפלים יקרים, כבר מזמן מצאתי את הרציונל הנכסף. והיום איש לא ימרח אותי בדברי חלקות ואיש לא יסיגני אחור, חזרה אל עבר חשכת הבורות (כי זה בערך כמו לנסות להחזיר את האפרוח לביצה ממנה בקע). ואפילו לא צמד "מרפאות פצועות" מקסימות, שכל כך אמפתיות ותומכות, וכל כך קרובות ונעים לי להידבר עמן, בכל אופן, תודה רבה לכן שניסיתן, אשמח להמשיך ברב השיח איתכן ואם כל מי שיחפוץ. צביאל

התכתבנו פעם בפורום אחר והתרשמתי ממך כבר אז . אני פסיכולוגית במקצועי וכמוך- ניצולת המערכת הפסיכיאטרית/פסיכולוגית. אני תומכת בדיעותיך ומתרגשת כל פעם מחדש להיזכר בעזרתך בעוולות שהמערכת גרמה לי. לשמחתי אני מעבר לזה היום. חזקה, מתפקדת וטוב לי. אני יודעת שרבים וטובים לא הצליחו להשתקם כמוני. שלא כמוך, אני לא מעיזה להילחם במערכת, מחשש שאפגע שוב. אבל אני כן משתדלת לעזור לנפגעי נפש במסגרת עבודתי- כמיטב יכולתי. אני מעוניינת לקרוא את הספר שכתבת. מה שמו והיכן אפשר להשיג אותו? מחזקת את ידיך.

שלום לך, אתן - תמימי, שרון ואת הנכן המטפלות המרפאות שממשו את החלום הענק של חיי אותו אני לא הצלחתי לממש. ואני שמח בשבילכן ובטוח שאתן מטפלות נהדרות ואם אי פעם אזדקק לטיפול אבוא רק אליכן... אשר לספר שמו: "מישהו מטפל בך". הוא נדפס ב-2003 בהוצאת עוף החול ב-700 עותקים. עד כמה שידוע לי כנראה כבר אין להשיגו בחנויות גם יקשה להשיגו באינטרנט. אצלי נשארו כמה עשרות עותקים. אם תבקשי לרכוש אנא פני אלי לאי-מייל ונסגור טכנית. מזל וברכה צביאל

לא רוצה לפגוע באף אחד אישית, אך גם לי יש נסיון, במלים עדינות, לא מוצלח עם פסיכולוגיה ופסיכותראפיה.. ולגבי האימפטיה וההבנה - זה נחמד, אך אני לא רוצה לרחם על עצמי, אני רוצה להבריא, חוץ מזה יש לי המון אמפטיה בחינם מחבריי ומבעלי... ו"לקחת את עצמי בידיים וכו" אני יודעת על העצות המקוריות האלה כבר 10 שנים....ועל זה שאני לא נלחמת או לא מספיק רוצה להבריא, או שנוח לי כנראה לחיות כך....בבקשה,לא כדאי.... עוד פעם, זה לא היה אישי, רק חלק החוויות האישיות.

צביאל היקר רק על עצמי לדבר ידעתי. אין אני מנסה לייצג את מקבץ המקרים שהזכרת, שנראים לי לא תקינים ולגמרי לא רגישים וגובלים אף בעבירות אתיות חמורות: מטפל שלך שקורא לך היטלר? הפרעה כל כך חמורה בזמן פגישה טיפולית? ועוד מקרים שאתה מכיר ומזכיר שנראים לי לגמרי לא תקינים. אני לא מתכוונת לייצג בדברי את הפסיכותרפיה בכללותה, כי זה תחום נרחב מאד ובסופו של דבר כל מטפל מוצא לעצמו את הגישה הטיפולית שלו, את התיאוריה שמדברת אל נפשו, ואת האופן בו הוא עובד. אני לא מסכימה עם העמדות של המטפלים שהצגת, שכדי לרפא ריפוי מוחלט צריך לפגוע במטופל, לעשות עליו כל מיני מניפולציות. האמת היא שאני גם לא כל כך בטוחה שיש דבר כזה ריפוי מוחלט. מה, הפצעים שלנו יפסיקו אי פעם לכאוב? אולי המטרה היא לדעת לצאת מהבורות, לא להישאב לאותם מקומות כואבים, לדעת איך להשתמש בפצע ולגדול ממנו. נראה לי שלמרות שהמטפל שלך היה לא לעניין, לפחות משני המקרים שתיארת, אתה עצמך ידעת לרפא את עצמך ומאד מאד לצמוח מהמחלה שלך. להיות השראה להרבה חולים לצאת מהארון ופחות להתבייש במחלתם. חבל לי רק שאתה כל כך כועס על מקצוע הפסיכותרפיה בכללותו. קשה להכליל. כמו שלא כל החולים הם אותו דבר, אותו כנ"ל על המטפלים. יש תמיד מקום לביקורת ואני שמחה לשמוע את דעותך שמעוררות מחשבה. אבל שוב- רק על עצמי לדבר ידעתי. לא לימדו אותי סודות ומניפולציות שעלי להפעיל כדי לרפא לגמרי את המטופל. ומרגיז אותי שפגעו בך וזה נתפס אצלך כניסיון לריפוי. לפגוע בכוונה כדי לרפא? נשמע שרלטני ואכזרי. לא נראה לי. לא רוצה להיות חלק מהסיפור הזה. שבת שלום, תמי.

לתמי שלום רב, תגובתך מעוררת בי הרבה רגשות ומחשבות: ראשית, מצד אחד - גם אני לא חושב לרגע שכל האסכולות בפסיכותרפיה נוהגות באופן מניפולטיבי ותוקפני וגם לא התכוונתי לטעון כך (זה לא היה משתלם להם כל כך - היו נשארים ללא מטופלים :-). מצד שני – לא מדובר כאן במקרים חריגים או "בעשבים שוטים" אלא בתופעה רחבה ונפוצה (יחסית למספר הטיפולים הכבדים) שמהווה להערכתי אסכולה או זרם. כמי שמצוי בטבורו של צומת גדול אליו מתנקזת המון אינפורמציה, יש לי יותר מדי נתונים מכדי שאסיק מסקנות שונות. שנית, את כותבת על מה שעברתי שהם "נראים לי לא תקינים ולגמרי לא רגישים וגובלים אף בעבירות אתיות חמורות" וגם שאת לא מסכימה עם עמדות אלו ולבסוף ש"לפגוע בכוונה כדי לרפא? נשמע שרלטני ואכזרי". לפי דעתי את עושה קצת עוול לסוגיה הדשנה הזו. היא פי כמה וכמה יותר מסובכת ממה שנראה על פני השטח. כי נגיד שההתערבויות האלה אינן אתיות לחלוטין, אבל מה דינן, אם בכל זאת באיזושהי דרך "מוזרה ונפתלת עד מאוד", הן כן מצליחות בשורה התחתונה לעזור למטופל ואפילו בגדול! קרי, הן אכן מביאות בבירור תוצאות טובות ואפילו כאלה שללא תחליף? (יש לזה מינוח ביהדות: "מצווה הבאה בעבירה"). האם גם ביודעך זאת - תפסלי אותן מכל וכל? שלישית, את שואלת: "האמת היא שאני גם לא כל כך בטוחה שיש דבר כזה ריפוי מוחלט. מה, הפצעים שלנו יפסיקו אי פעם לכאוב?". אבל לא דייקת בשאלך אלי, כי אני כתבתי קצת אחרת על השיטות: "שיטות שמטרתן היא לקרב את המטופל ככל האפשר לריפוי מוחלט". יש הבדל. רביעית, אני מביא לך בזה משל קטן מתוך ספרי "מישהו מטפל בך": "לפני שנים רבות חי נער אחד. מאז היותו רך בשנים הורגל לצאת לאחו לרעות את הכבשים. הנער אהב את הכבשים בעלות הצמר הצחור והרך, ותמיד חשב שהן נאות וטובות מאוד. יום אחד הבחין כי מתחת לצמר אחת הכבשים מבצבץ כתם שחור ומבריק. תחילה לא האמין למראה עיניו, אך בהדרגה גילה כתמים שחורים נוספים מתחת לצמר הצחור של הכבשה. סבו סיפר לו פעמים רבות את האגדה על ה"זאב בעור של כבש", אך הוא סירב להאמין למראה עיניו. הרועה הצעיר ניסה לשכוח את מה שראה והמשיך לאהוב ללא סייג את כבשיו, כולל הכבשה המשונה. יום אחד נוכח בתדהמה ובפחד כי הכבשה פשטה את צורתה המקורית (נותרו שרידים מעטים שהעידו כי זו הכבשה) ולבשה את דמותו של זאב שחור ואימתני להחריד. כעת לא היה יכול עוד להכחיש את המטמורפוזה שהתרחשה בכבשתו האהובה, והתחיל להיאבק בדמות הזאב. פה לכאורה מסתיים הסיפור, ויש נטייה לתעב ולשנוא את הזאב הטורף שהתחפש לכבשה תמימה, אך בחינה מדוקדקת הייתה מעלה כי גם דמות הזאב היא תחפושת בלבד. מתחתיה קיים הקוסם אשר רצה ללמד את רועה הכבשים הצעיר לגדול בעולם שבו כולם הם תערובות שונות של כבשים וזאבים - אפילו הילדים הנחמדים ביותר. הקוסמים המוכשרים מתחפשים לעתים לכבשים צחורות, או לזאבים מאיימים, או לשניהם גם יחד". ועתה רק שתי שאלות קטנטנות: האם אותה שאלה בוטה ופוגעת בה המטפל (הקוסם) השווה אותי לצורר הגדול בהיסטוריה, לא הייתה מעין "כתם שחור" שצבע המטפל האוהב (כן, הוא מאוד אהב אותי!) על "דמותו הצחורה ללא רבב בעיניי" עד לאותו יום? והאם לא ייתכן ששאלה קשה זו שנשאלה במיקרו (ביחד עם עוד התערבויות דומות) הביאה בסופו של דבר לצמצום הפער בין "השד הטוב" ל"שד הרע" במקרו - כלומר לשינוי כולל, מאזן, מהותי וחיובי בעמדתי כלפי הטוטליות של מציאות חיי? (ואני שואל אותך על ההתערבות הזו, ולא על כך שיש גם דרכים אחרות, יעילות יותר או פחות).