איך מתמודדים שההגנות נעלמות?

כל חיי בניתי לעצמי הגנות , כדי לא להפגע . מערכות יחסים בינאישיות היוו עבורי דבר קשה , גרמו לי חרדות גדולות , תמיד בסופו של דבר הייתי הורסת לעצמי בדרך זו או אחרת . בחצי השנה האחרונה דברים השתנו ונתתי לעצמי הזדמנות להתקרב לאנשים , ושאנשים יתקרבו אליי. הכרתי בחור לפני שבועים וזה הרגיש כ"כ טוב , אפילו בטוח . נתתי לרגש לסחוף אותי והתוודיתי בפניו , על כל מה שאני על הדיכאונות , הפחדים החרדות , קיוותי שזה ירגיש טוב אחרי זה ,שזה ירגיש מוגן . אבל במקום זה הרגשתי שנפתחתי כ"כ , שלא נשאר דבר . כאילו חשפתי את עצמי כל כך ששום דבר לא מוגן יותר . וזה מפחיד משהו שקשה לי להכיל . חשבתי שהתגובה שלו תגן עלי , שהוא יקבל אותי ויעריך אותן. אבל לא התגובה שלו היתה ההפך ממה שציפיתי לא כל אדם מסוגל לקבל או להכיל אינפורמציה מסוג זה , הבעיה היא שאנחנו לומדים ביחד וצריכים להפגש אז אין לי לאן לברוח. ואני כ"כ רוצה לברוח מעצמי , ממנו מהחיים האלו , ואין לאן ? למה אני כותבת בעצם ? כי אני רוצה כוח , או למצוא דרך שתעזור לי לצאת מזה. היה לנו טוב ביחד ואני מרגישה שמכאן אני רק אהרוס , נמאס לי להרוס לעצמי דברים טובים אני פשוט לא יכולה להכיל אהבה ,כי כל פעם שאני מרגישה ככה אני פוחדת שזה יגמר וזו כמו נבואה שמגשימה את עצמה אולי אני צריכה להשלים עם זה שלא נועדתי לאהבה ? רק טוב , מיטל

למיטל, ברור שנועדת לאהבה! את בנאדם כמו כל אחד אחר, כולנו זקוקים לה ובמשך החיים אפשר ללמוד איך להתקרב, מתי ועד כמה. נראה לי שההגנות שלך לא נעלמו, אלא שהסרת אותן לרגע ואח"כ הן יחזרו. נשמע שאת עושה תהליך אמיץ של ללמוד להיפתח יותר ולהסיר הגנות בכדי להתקרב באמת אל מישהו. זה נשמע לי כמו דרך נכונה, וכיוון שהיא חדשה עבורך אז את כרגע עדיין לא יודעת עד כמה בדיוק מתאים לך להיפתח, מתי ואל מי. אני באופן אישי לא מספרת למישהו שאני יוצאת איתו על המשבר שהייה לי כ"כ מהר אלא נותנת לו להכיר אותי קודם הרבה זמן. אולי גם לך יותר נכון לחכות יותר זמן לפני שאת נפתחת. התחושה של מתי נכון להיפחת ועד כמה - זה בטח יבוא לך עם הזמן ואת תלמדי להסיר קצת הגנות אבל לא יותר מידיי. אני יכולה להבין את זה שקשה לספר למישהו על הקשיים שיש לנו, ואת הציפייה הזו שמישהו יקבל אותי כמו שאני, וגם את האכזבה כשזה לא קורה. ומניסיוני אז גם אם סיפרתי למישהו שלומד איתי על משבר נפשי שהייה לי ואותו בנאדם קצת התרחק בגלל זה או שלא התקרב, אז אם אני לא עשיתי מזה סיפור - גם הוא לא עשה. אנשים לא עסוקים באנשים אחרים כל הזמן, הם בדרך כלל עסוקים יותר בעצמם. אם תניחי לזה גם הוא בטח ישכח את זה קצת ויתייחס אלייך לפי איך שאת מתנהגת אליו עכשיו ולא לפי מה שסיפרת לו (לא כולם ככה, אבל בד"כ זה ככה מהניסיון הפרטי שלי). ואם כרגע זאת את, עם הדיכאונות והחרדות, והוא לא מסוגל לקבל אותך כמו שאת, אז נראה לי שהוא במילא לא מסוגל להיות חבר שלך ולא הפסדת חבר או הרסת משהו שהייה טוב (כי הוא לא הכיר אותך ממש). את לא עשית שום דבר שנשמע לי כמו אסון גדול! גם אם לך זה מרגיש מפחיד וגם אם כרגע נדמה לך שאת הורסת הכל. את מתנסה במשהו חדש, בלהיפתח, וכשלומדים דברים חדשים לא תמיד הכל הולך חלק (וגם כשכבר מיומנים לא תמיד הכל הולך חלק). אולי לא הרסת אלא את לומדת מתוך ניסוי וטעייה? ובטח יש גם קשרים שהצלחת בהם ויצרת יותר קירבה עם אנשים... אני מקווה שתרגישי רגועה יותר, כי נשמע לי שזה לא נורא מה שעשית ושבסך הכל את עושה תהליך טוב וחשוב. תרגישי טוב, אני.

לדעתי אם תתיחסי להפרעותיך לא כלסוד נורא ומבייש אלא כלסתם בעיה בריאותית, אז לא תהי כזאת פגיעה ולא תהיה דילמה כזאת דראמתית, האם ומתי לספר. נגיד אם היה לך אסטמה או אלרגיה, זה לא כל כך היה נורא אם היית מספרת על כך? תסירי את הסטיגמות קודם כל מעצמך, ואז לפי איך שאת עצמך מתייחסת למשהו, האחרים יתייחסו לזה באותה צורה. ואם לא - אז יש להם בעיה, ולא לך:-)

למיטל שלום, כמי שיש לו ניסיון עשיר בחשיפה תקשורתית, אני מצטרף לדעתה של שרון. כמו כן, אני מצרף קטע שכתבתי לפני כמה שנים. חשבת שאולי יעניין אותך... למרות שאני נחשפתי בגדול, ועל אף שאני עומד וקורא לנפגעי הנפש לקום ולצאת מהארון ובכך להשתחרר פעם אחת ולתמיד מהסוד הנורא הרובץ עליהם... בכל זאת, אני מודע לעובדות היבשות, שבעידן זה, רק חלק קטן מאוד מנפגעי הנפש יעשה כן, ואילו רוב הנפגעים ימשיכו להסתיר את מצבם מפני הסביבה, שלפחות לכאורה, היא עוינת בדרך כלל. אבל גם אנשים שמסתירים את חוליים ואינם נחשפים קבל עם ועדה, מוצאים את עצמם בדילמות לא קטנות במעגלים הקרובים והצמודים אליהם. למשל ביחס לזוגיות: כבר שמעתי אנשים שהכריזו, בפסקנות, שהם מתכוונים להסתיר את מחלת הנפש שלהם מפני בני זוג שיכירו, עד עולם. ושמעתי גם על מקרים של אנשים שהסתירו גם הסתירו, אך אחרי החתונה קיבלו התקף הקשור למחלתם הנפשית וזה נגמר בגירושין סוערים (מפני שבן הזוג הרגיש מרומה, ולדעתי, בצדק רב!). לכן, למרות שאני תומך בחשיפה כללית באמצעות כלי התקשורת אל מול הקהל הרחב, אני מבין היטב, שהחשיפה מתחילה במעגלים הקטנים שיש לכל אדם מסביבו: משפחה, שכנים, קרובים, בני זוג פוטנציאליים. ובאמת, הרבה אנשים מ"כוחותינו" באים אלי להתייעץ ושואלים אותי מה לעשות? ואיך לנהוג? שהרי הם מבינים (ובצדק!) שמתישהו צריך לספר את האמת הקשה לבן הזוג הבריא... אז "מתי" לספר? ובייחוד "איך" יש לעשות כן? ואני שדוגל בחשיפה רבתי, שבעשרים השנים האחרונות אף פעם לא ניסיתי להסתיר דבר מאיש אודות מחלתי, הייתי צריך לייעץ לאנשים שנפגעו נפשית כיצד לנהוג בבליינד-דייט עם בן זוג שאינם מכירים. וידעתי שאם האיש או האישה לא יצאו בעבר מן הארון, אזי הרגע הכי לא מתאים לעשות זאת, הוא במהלך הפגישות הראשונות עם בן זוג. כי ברור שזה מיד יהרוס הכל. כי, מן הסתם, נדיר מאוד שאיש או אישה מבין "הבריאים", אשר ישמעו שהמיועדים להם הם "חולי נפש" פרופר, ולא יירתעו! הרי לא מדובר בקדושים נוצריים או בצדיקים מופלגים! לכן היה עלי לרדת ממרומי האידיאליזם שלי אל המציאות המרה, להיות גמיש (התכונה הכי חשובה של האישיות, הלא כן?) להיות קשוב לסביבה ולתת עצה טובה לאנשים שהם הרוב הגדול של פגועי הנפש בישראל. ככל שחשבתי על העניין, הבנתי שלשאלה "מתי" אולי צריך לענות: "לא בפגישות הראשונות ולא בפגישות אחרונות לפני החתונה". ואילו לשאלה "איך" אולי צריך לענות: "שצריך לדבר לבן הזוג בשפה שלו - שפה של 'בריאים', ובהדרגה לספר לו אודותינו". כי הרי גבר ואישה מתקרבים זה לזו בהדרגה, גם גופנית וגם נפשית. וכאשר קיימת ביניהם אהבה, הקשר נרקם ומסתרג ועולה ופורח בכל פגישה עוד קצת ועוד קצת. וכך, בהדרגה, צריך גם ליידע את בן הזוג. וכאשר מרגישים שמתחילה להתרחש קירבה נעימה אפשר כבר לספר "שעברנו משברים לא קלים", זה אמת, וזה בשפה של 'בריאים' (הרי לכולם יש 'משברים'). ואחר כך הקשר עוד יותר הדוק ואפשר גם להוסיף ש"במשברים נזקקנו לתרופות הרגעה", זה אמת, כי כל התרופות האנטי-פסיכוטיות גם מרגיעות במידה זו או אחרת. ולבסוף, כאשר כבר מרגישים מאוד קרובים ונאהבים אפשר להוסיף ש"אנו נעזרים מדי פעם באיש מקצוע ומשוחחים עמו". גם זה אמת. ועכשיו בן הזוג יודע: 1. שעברנו משברים לא קלים 2. שאנו נוטלים תרופות הפועלות להרגעה 3. שאנו נעזרים באיש מקצוע כמובן שעדיין לא "קראנו לילד בשמו", כי השתמשנו בשפה של 'בריאים', אבל בפועל לא הסתרנו דבר, והסיכויים שבן הזוג יישאר לצדנו הולכים וגדלים... כמובן שבשלב מאוחר יותר, לא תהיה ברירה ונאלץ לדבר "ברחל ביתך הקטנה" אם ברצוננו למנוע מראש קטסטרופה בן זוגית כוללת: קרי, שעברנו התקפים, אך למדנו להתמודד... שהיינו מאושפזים, אך עתה אנו מקווים שנהיה מסוגלים להימנע מהם... שאנו חולים, אך רוב הזמן אנו ברמיסיות (הפוגות) וכו'... לפיכך, אם בנינו את הקומה הראשונה - הכנו את בן הזוג, אזי כאשר נגיע לקומה השנייה - לחשיפה המקסימאלית, הקרקע תהיה כבר מוכשרת, וסיכויינו לשמור על הקשר גדלים באופן משמעותי. בהצלחה!

שרון תודה .עודדת אותי מעט . רק טוב , מיטל