לדור ולד"ר הידש (+משהו לצביאל)

היום , אחרי שהתקשרתי ואמרתי שאחרי 4 שבועות של ויפאקס 37.5 כפול 3 ביום מצבי החרדתי והדכאוני ממש לא זז, הרופא אמר לי בטלפון מעכשיו להגדיל את המינון היומי לעוד כדור, כלומר לקחת 150 ויפאקס ביום, ולדווח בעוד שלושה שבועות.... מה לדעתך הוא רוצה לעשות, אולי להגיע עד 300 ואם לא יעזור, לשנות עוד ועוד תרופות? האם יש סיכוי שלמרות שלפני כחצי שנה טופלתי כשנתיים באפקסור 300 ליום עם הצלחה של כ60-70 אחוז, באמת פשוט לא סיימתי את הטיפול ולכן עכשיו יש אפשרות שויפאקס יפטור את ההפרעה ב100 אחוז, כמו שפעם הציל אותי סרוקסט לפני כמה שנים?.. במיוחד מדאיג אותי הדכאון וחוסר יכולת להתרכז ולחשוב, אני חייבת ללמוד..... תודה! ומשהו לצביאל... קראתי כל מה שכתבת... אתה יודע, אף פעם - אף פעם הפסיכיאטר שלי לא דיבר איתי על אישיותי......עליי בכלל. הדבר היחיד שהיה, זה כשלפני שנים פניתי עליו לטיפול, הוא ביקש ממני לכתוב לו קצת על עצמי, על משפחתי וילדותי. כשהבאתי לו את הדף, הוא קרא אותו, צירף לטיק שלי (ליתר דיוק, קרטיס כזה), וראיתי שהוא כתב שם, חוץ מתאור ההפרעות שלי, שהיה לי "חוסר אווירה מעודדת במשפחה". זהו. אז לפי דבריו, כל מי שהיה לו חינוך ביקורתי או לא מספיק עידוד, סובל מאגורפוביה, הפרעת החרדה והדכאון?? לדעתי ככה רוב האנשים בכדור הארץ צריכים לסבול כמוני. לא מוזר? ואיך להסביר, כאשר אנשים עברו טריגרים ודברים דרמטיים הרבה יותר, או התעללות פיזית או מינית, חוו קטסטרופות, ראו מלחמות - ומתפקדים גם אחרי זה?? משהו לא מסתדר כאן. אז ככה הגיוני יותר לי להבין (לפי איך שפועל הפסיכיאטר שלי), שהמחלה שלי הוא ביולוגית בעיקר ואין צורך לנתח אישיותי. ואנחנו מדברים רק בעניין תרופות וסימפטומים. והרופא שלי ידוע מאוד... האם כך צריך להיות, מי יודע? או שכך זה אצלנו, כי אין לי כסף לממן פסיכוטרפיה אצלו, כי זה כבר לא במסגרת של קופת חולים, ואז אין טעם לדבר איתי על נושאים מחוץ לתרופות? תודה..

היי משותקת, דבר ראשון- בקופ"ח מכבי הפסיכיאטר שלך יכול לבקש עבורך אישור לויפאקס XR אשר אותו לוקחים פעם ביום והוא עדיף על הויפאקס הרגיל. כדאי לשאול אותו על כך. דבר שני- עפ"י המלצת היצרן רצוי להגיע עד 225 מ"ג ליום ולא מעבר לכך. במצבי דיכאון מאד קשים, בעיקר אצל מאושפזים, לעיתים נותנים 300 ואפילו 375 אבל בד"כ ההמלצה לא לקחת יותר מ-225 מ"ג ליום. הוא יכול להוסיף לך סרוקסט לויפאקס אבל לא מומלץ לקחת במקביל שתי תרופות נגד דיכאון. אם כבר אז עדיף לעלות במינון ל-225 מ"ג ליום בקצב יותר מהיר ממה שמתוכנן. ביי, דור.

חייב להגיד לך, שאני מצטער אבל אני ממש לא יכול לקרוא לך "משותקת". זה פשוט מנוגד וסותר את התפיסה שלי שאדם מושפע רבות ועמוקות מהאופן בו הוא מגדיר את עצמו... לפי התרשמותי את מגיבה יפה וטוב בפורום, אז אולי תשקלי בחיוב החלפת כינוי...? אני העלתי את עניין האישיות כחלק מחוזה טיפולי שחייב להתבצע לפני טיפול פסיכולוגי על פי חוק זכויות החולה מ-1996. אבל אני בהחלט סבור שלא יזיק לפסיכיאטר היבש שלך קצת להיות אנושי, קצת להתעניין, לתת טיפ טיפת חום ואמפתיה... זה ממש לא בזבוז זמן... למעשה, אני יכול לשער עד כמה זה יועיל לך, אבל, לא פחות מזה, אני בטוח שהשינוי המרענן יועיל לו עצמו.

צביאל, תגלה סוד, תגיד מי אתה? כי קלעת בול לגביי - קראתי לעצמי משותקת רק כדי לחדד ההרגשה, אבל אתה צודק לגמרי, המושג מנוגד לגמרי לאישיות שלי! אז אני אשתמש בשם האמיתי שלי.שמתי לב שאתה אדם לא רגיל ומאוד אנטלגנטי, האם אפשר לשאול במה אתה עוסק ומאיפה הידע הרחב?

למשותקת, אני חושב שכדאי לך לשלב טיפול שיחתי יחד עם הטיפול התרופתי. עצם ההשתתפות שלך בפורום מעידה על כך ששיחה עם אנשים אחרים עוזרת לך. לדעתי פסיכולוגים קליניים מבינים ומיומנים בפסיכותרפיה הרבה יותר מפסיכיאטרים שכן הם לומדים רק את הנושא הזה בהכשרה שלהם לעומת פסיכיאטרים שלומדים בעיקר רפואה וביולוגיה ורק מעט מאד נושאים שקשורים לפסיכולוגיה ולאישיות, למרות שהערכת אישיות צריכה להיות חלק מאיבחון פסיכיאטרי ולא משנה שהטיפול הוא רק תרופתי. כיום המגזינים המקצועיים בפסיכיאטריה מתמקדים כמעט אך ורק בצד הביולוגי של המחלות וההפרעות הנפשיות והטיפולים הביולוגים שניתנים לסובלים מהם. אין שום התיחסות בספרות הפסיכיאיטרית העכשווית לנושאים של פסיכותרפיה, אנליזה וכיוצ"ב. מבחינה כלכלית- פגישה עם פסיכיאטר עולה לפחות כפול לעומת פסיכולוג קליני וחבל לבזבז את הכסף אצל מישהו על סוג טיפול שאיננו המומחיות העיקרית שלו גם אם הוא גאון בתחום אחר.

דור, תודה לך על התשובות הברורות והמלאות! לוקח לי חודשים ושנים להוציע מילת הסבר מהרופא שלי, הוא פשוט לא מדבר. רושם לו משהו ומזרז בגלל התור שיש לו, וחבל, אני כבר מתביישת לשאול שאלות כי מבחינתו זה לא לסמוך עליו ולא לכבד... נסיתי למצוא פעם רופא דברן יותר, אך נתקלתי בקיצוניות השנייה - הוא צעק ולחץ עליי ולא הקשיב לי בכלל, לא נתן להכניס מילה, רק דיבר שהתרופות לא יפתרו לי את הבעיות ושאני צריכה לקחת את עצמי בידיים ולתפקד למרות אגורפוביה - "ומי אמר שהחיים קלים??" אמר גם ש60-70 אחוז תפקוד שנתנו לי אז הכדורים זה המקסימום שהתרופות יכולות לעשות, לא לצפות יותר מזה, והשאר - עבודה עצמית. חזרתי לשתקן שלי. והוא אומר דווקא שכן אפשר להגיע בפסיכיאטריה לאיכות חיים של 100 אחוז...

תודה למשיבים ואני מצטרף לדברים שנאמרו. הידש