אני נורא פחדתי מהיום הזה והוא הגיע...מה עושים?
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
אני פחדתי נרא מהיום הזה ניסיתי לא לחשוב עליו כאילו לעולם לא יגיע... אבל הוא בא... היום שבו נגמר לי הכוח לחלוטין. אמרתי הרבה פעמים אין לי כ והמשכתי להלחם. אמרתי שאני לא יכולה יותר והמשכתי עוד קצת ועוד קצת עוד יום ועוד יום... אבל אני לא יכולה יותר להמשיך נגמרו הסיבות. היום נגמר לי הכוח. אבל באמת... זה מוזר... להשאר בלי תקווה... באמת היו לי ימים רעים אבל הייתה ברקע תקוה. היום... אני לא מקווה אני יודעת שלא יקרה כלום. בטח לא לי... אלוהים אוהב להשתעשע איתי.. הוא מראה לי משהו טוב... ואומר את רואה כמה טוב זה יכול להיות? טוב לך נכון? יופי עכשיו נ-ג-מ-ר. ולוקח את זה חזרה... וכל החיים שלי ככה. זה ככה עם עבוד זה ככה עם גברים זה ככה עם כל מצבי החיים שלי. אין לי שום סיבה להתעורר ואין לי שום סיבה לחיות. שום סיבה.. אני בת 23 כולה וכן כללללל החיים לפני ובלה בלה בלה... מי צריך חיים כאלה? כל פעם שמשהו היה אומר לי את זה יכלתי רק לחשוב תביני הכל עוד לפניך יש עוד הרבה סוגים של סבל שעוד לא עברת יש עוד מלא דברים רעים שיכולים לקרות לך יש עוד כל כך הרבה דמעות שנשאר לך לשפוך כל כך הרבה זמן להיות לבד! הכל לפני נכון. הכל... נמגר לי הכל... ואין לי מושג מה נשאר לי... רק למות.... רק להפסיק לנשום... רק להפסיק לסבול... מה אני עושה? מה... אני כל כך לבד... אפילו בין כולם... אני כל כך לבד... אין לי כוח מה אני עושה? מישהו יכול להגיד לי מה לעשות כשאין כוח יותר? אני מוכנה להכנע... זה הדבר הנכון לעשות?
חבובה, הייתי שם. לפי דעתי את לא צריכה כרגע להיאבק, אבל את צריכה להתחמש אל מול המאבק. לטווח הקצר - לקבל עזרה רגשית ו/או תרופתית שקצת תרים לך את הראש. לטווח ארוך - להיכנס לטיפול פסיכולוגי שברבות הימים ייתכן שיעשה לך שינוי באישיות ובכך יחזק ויבגר אותך וישים אותך במקום משופר ביחס ללחצי המציאות. זה אפשרי!
אל תיתייאשי! אני כותבת לך כי הייתי במצב דומה של יאוש מהחיים ובדיכאון. זה יכול להשתנות, גם אם כרגע זה לא נראה לך ככה. זה חלק מהדיכאון שלא מאפשר לראות דברים באור חיובי. נראה לי שכדאי שתיפני לעזרה מקצועית, לטיפול פסיכיאטרי תרופתי שיוציא אותך מהיאוש ולטיפול פסיכולוגי נפשי בכדי לשפר דברים לטווח הארוך יותר. לי תרופות מאוד עזרו, החיים התחילו להיראות אחרת אחרי שלקחתי אותן, והטעם לחיות חזר ואז גם הכוחות לבנות את החיים שלי כפי שאני רוצה שהם ייראו. העתיד יכול להיות לא רק "עוד דמעות" אלא דברים טובים שיכולים לקרות לך. אם את מרגישה שאת ממש על הקצה של לפגוע בעצמך אז אולי כדאי שתישקלי ללכת לאישפוז, או להיות במקום עם מישהו שיודע מה מצבך וישגיח עלייך ויהייה איתך גם כשקשה לך. תישמרי על עצמך! ואל תיתייאשי אפשר לצאת מזה. אני.
זה כל כך מוכר לי.... כרגע אני ממש משותקת מהדכאון. אך לעומתך עמוק בפנים אני אף פעם לא איבדתי תקווה, אני בטוחה שנצא מזה!!! אני בת 31, ולפעמים נראה לי שהחיים עברו כמעט, אך השכל אומר שזה רק הסימפטום של המחלה, הדכאון - ושאני כן שווה ושהחיים כן נפלאים ושאני כן עוד אכבוש את העולם! למרות הכל. כרגע אני לא מתפקדת, אך אני יודעת שזאת לא חולשת האופי או העצלנות או האישיות שלי, סוף-סוף אין לי רגשות אשמה (חוץ מאולי בעיה כלכלית שזה גורם) ואני יודת שברגע שאחזור לעצמי אהיה אפילו חזקה יותר מהרבה אנשים רגילים, אשמח לעבוד, ולא משנה העבודה עצמה, הרבה יותר חשוב לתפקד, לחיות, לחשוב ולשמוח. יהיה בריאות - נשיג כבר את השאר, זאת לא הבעיה בגילנו, נכון? העיקר השקט הנפשי, הכוחות והחופש! עוד נראה לכולם כמה אנחנו שוות וחזקות!
