אנילא סתם דפוקה

היום הייתי באיבחון אצל פסיכיאטר שיש לו ניסיון רב באיבחון מבוגרים עם הפרעות קשב וריכוז. ברור שלי שכל פסיכיאטר או נוירולוג יכולים לאבחן, אבל רציתי ללכת אליו כי יש לו לפחות איזו רמה של אמפטיה לאנשים כאלה. כבר הבנתי שעדיין יש רופאים שחושבים שזה נעלם בגיל 18. בקיצור קיבלתי אישור לזה שאני לא סתם דפוקה, ושבאמת יש לי בעיית קשב מעבר לאפקט החרדתי שאני סובלת ממנו כרגע. אני צריכה לעושת כמה בדיקות דם וא.ק.ג (לשלול בעיות ריכוז על בסיס אחר) ויש לי עוד פגישה עם הרופא עוד שבועיים. וץ מזה הוא רשם לי קלונקס ואמר שאתחיל מחצי כדור ואם אני מרגישה שצריך, אני יכולה לעלות עד 2 ביום (במרווח של 6-8 שעות). הכוונה לקחת רק מספר שבועות משום שהחרדה היא מאוד תגובתית ללחץ מהלימודים. אף פעם זה לא הלחיץ אותי כל כך, אבל עכשו עתידי המקצועי מוטל פחות או יותר על 3 עבודות שיש לי להגיש בקרוב. אני מקווה שאחרי שהלימודים יגמרו (עוד חודשיים) גם החרדה תעבור. חשבתי שאני אצא משם בתחושת הקלה, אבל בגלל שלא הייתי מופתעת גם לא הייתה הקלה. ההקלה תבוא אולי כשאני אצליח לתפקד נורמאלי.

שירה יקרה בטח שאת לא סתם דפוקה. זה כל כך עצוב איך שאנחנו שופטים את עצמינו לחומרה כל כך הרבה פעמים. קשה לנו, ואנחנו אומרים שמשהו דפוק אצלינו. יש לנו איזו בעיה, חרדות, דיכאון, אי שקט- משהו דפוק אצלינו. זה עשה לי עצוב, הכותרת הזאת שלך. אני מקווה בשבילך שתצליחי בלימודים ותגיע ההקלה. ויותר מזה מקווה שתדעי שאת נפלאה ונהדרת, גם כשקשה לך. תמי.

היי שירה, טוב לשמוע שהאיבחון הניב תוצאה, עכשיו אולי עם טיפול מתאים הבעיות ייפתרו... יש לי חברה טובה שיש לה הפרעת קשב וריכוז ובזמן שהיא צריכה ללמוד היא לוקחת ריטלין - זה מאוד עוזר לה. מקווה שיעזור גם לך (אם זה מה שתקבלי). וחוץ מזה - את לא דפוקה! יש לך אישהו קושי שצריך למצוא לו פתרון. ועכשיו כשהדברים והקשיים יותר מובנים וברור יותר מאיין הם נובעים אולי תוכלי להסתכל על עצמך אחרת. לי למשל יש ליקויי למידה שלא אובחנו הרבה שנים, פתאום בכיתה י"א התחלתי לקבל ציונים מזעזעים (40!) כשעד אז הציונים היו גבוהים. הרגשתי דפוקה כאילו אני נהיית מטומטמת או משהו... אחרי האבחון נהייה לי יותר ברור למה הדברים קורים כפי שקורים ובעקבות זה למדתי שיטות להתמודד עם הליקויי למידה שלי.התחושה שלי לגבי עצמי השתנתה גם. אומרים שלהבין מה הבעייה זה יותר מחצי הדרך לפתרון... בהצלחה עם הלימודים והעבודות, שרון.

אני מאוד רוצה לדעת על רופא המתמחה בהרפעות קשב וריכוז למבוגרים. תוכלי לתת את הפרטים של הרופא שהלכת אליו?

נכון! תראי, אני רואה את כל העניין קצת אחרת. ותסלחי אם אני לפעמים רואה הכל הפוך. הן אמר מי שאמר בשכל רב וברגישות: "אין דבר שלם יותר מלב שבור (דפוק)" והשאלה היא ממש אינה אם אנחנו "דפוקים" ומה אנו לא מסוגלים לבצע בגלל זה. אלא אולי מה אנחנו עושים עם מה שאלוהים/הטבע/התורשה/הסביבה כן העניקו לנו, וכל האבחונים לסוגיהם מתגמדים והופכים משניים לעומת הצורך שלנו למקם את עצמנו ולהרגיש בעלי ערך ומביאי תועלת. ואולי אנו צריכים לקדם בברכה את עצם העובדה הלא נעימה שאנו מרגישים "דפוקים" וחסרי תועלת - כי זהו בדיוק המנוף היקר מפז המפעיל אותנו לחפש ולמצוא את תפקידנו בעולם (כאן איני יכול להתאפק מלהמליץ על ספרו המפורסם של פרופ' ו.פראנקל "האדם מחפש משמעות"). ואם את לא סתם דפוקה כמו שכתבת בכותרת, אז בטח את כמוני "דפוק/ה מיוחד/ת" - ואז ממש אני בטוח שתוכלי להפיק מעצמך המון. בהצלחה

אני יודעת שיש איכויות לכל דפיקות שיש לי: יכולת פיזור הקשב מאפשרת לי להיות נהגת מצויינת וזהירה כי אני פשוט קולטת כ-ל מה שקורה בכביש גם אם הוא בן 6 נתיבים, כולל את כל האיתותים, מעברי הנתיב, הנהג שיושב מאחורי ההגה, השוליים, השמיים השיר ברדיו ובן שיחי שיושב ליד. הדיכאון גרם לי להיות יותר אמפטית לסובלים ופחות סימפטית ללא אמפטים. הבעיה בדפיקות כשהיא מונעת להשתלב בעולם או מונעת מימוש של יכולות. יכולתי להיות במקום אינטלקטואלי ואקדמי הרבה יותר מתקדם אם הייתי מבינה מה יש לי קודם. כל הסבל והקשיים הם לא מתנה, ואנימוותרת עליהם כהרף עין, בייחוד בגלל שהם לא תלויים בתקופה או בגיל, אלא תמיד שם, מפריעים לכל תנועה. בעניין דימוי עצמי, יכוללהיות שאתה צודק וזה לא קשור להפרעה, אלא רק לתוצרי הלוואי שלה. אבל זה תוצר שלא יעלם מעצמו ואני בטוח אצטרך להעלים אותו בכח הרצון.