המרפא הפצוע

אתם כבר מכירים אותי ויודעים על הזהות הכפולה שלי- פסיכולוגית ומשוגעת לשעבר. מתוקף תפקידי הכפול הזה בעולם הייתי הרבה שנים בקונפליקט מקצועי ואישי: האם הפצע שפערה בי מחלתי הביפולרית הוא משהו שיפריע לי בעבודתי עם חולים, או שמא יהווה יתרון? במשבר הדכאוני ממנו סבלתי לאחרונה במהלך ההתמחות שלי, היו בי מחשבות רבות שעלי לפרוש, שאני משוגעת מדי בשביל לטפל באנשים אחרים. למזלי לא עזבתי, כי המחשבות האלה היו בעלי גוון דיכאוני, וכולנו יודעים שבדיכאון החשיבה מעוותת לשלילה. לאחרונה הייתי בסדנה באומנות שנושאת את השם המרפא הפצוע. זו שהעבירה לנו את הסדנה, מטפלת באומנות עם אוריינטציה יונגיאנית, סיפרה לנו איך ידעו בשבטים מי נולד להיות שמאן. שמאן הוא המרפא השבטי. בדרך כלל זה היה נער שבגיל ההתבגרות עבר משבר מפרק, פסיכוטי. כשהשמאן טיפל בו הוא התייחס אליו לא רק כאל חולה אלא כקנדידט פוטנציאלי להפוך להיות מטפל בעצמו, אם יוכיח שיש בו את הכוחות לחזור אל הפצע בעבודתו עם אנשים אחרים, ולעבוד מתוכו, בלי להישאב לגמרי לכאב האישי שלו, ועם כוחות ללוות אחרים במסע שהוא עצמו כבר השלים. התפיסה של יונג ואחרים את הארכיטיפ של המרפא הפצוע היא שגם במטופל וגם במטפל קיימים שני קטבים- הקוטב הפצוע והמרפא הפנימי. אם המטפל נמצא בנתק מהפצוע שבו, הוא מעורר את המטופל להגיב רק כפצוע, כאילו הריפוי יגיע אליו רק מהמטפל. המטפל מציג עצמו כמושיע וגואל, חצי אלוהים מנותק לגמרי מהפצעים של עצמו. לעומת זאת אם המטפל מחובר רגשית לפצע של עצמו, זה עובר למטופל גם אם בלי מילים, וגורם לברית בין החלק המטפל הפנימי שלו לבין זה של המטפל, לטיפול בפצע של המטופל, מתוך הניסיון והעומק של המטפל בטיפול בפצע של עצמו. נשמע מסובך? אולי. אבל אני חשתי תמיד חוסר נוחות כלפי מטפלים שהציגו עצמם כבריאים בלבד, לא בגובה העיניים, לא אנושיים. ובניסיון שלי עם מטופלים, הפצעים שלי היו מקור רב עוצמה של יכולות לחיבור אמפתי ולריפוי. אני רק חשבתי לעצמי כמה עצוב שכפסיכולוגית מתמחה אני צריכה להסתיר את הפצע מהמערכת בה אני מתמחה, מתוך חשש שאם זה יתגלה, לא יתנו לי להמשיך בהתמחות. יש לי ידיד פסיכולוג מתמחה כמוני שעבר משבר דיכאוני קשה בזמן ההתמחות, הפסיקו לו את ההתמחות, וגם עכשיו, למעלה משנה אחרי המשבר, כשהוא טיפל בעצמו, התחתן, שיקם עצמו, לא נותנים לו לחזור ולהשלים את ההתמחות. אפרופו הנאורות של הפסיכיאטריה בישראל, עליה דיבר צביאל בהודעתו מאתמול. צריך להסתיר, אבל אולי מתוך מקומי מאוחר יותר כפסיכולוגית מומחית, אוכל יותר לשנות ולהשפיע, לעזור גם למטופלים וגם למטפלים פצועים כמוני. תמי.

שאלה אישית לתמי- את מטופלת של דר' הידש או שיש לך סתם קשר אישי איתו?

אני לא מטופלת של דר' הידש, לא נפגשתי איתו בחיים, וההיכרות שיש לי איתו היא מעל גבי הרשת, בפורום הזה ובפורום הסגור שלו. איך זה קשור לנושא שהעליתי? תמי.

לתמימי, אני חש הרבה אמפתיה למצבך. לא רק אובייקטיבית - בגלל הסיטואציה הבלתי אפשרית בה את מצוייה, אלא גם סובייקטיבית - כי אני הייתי שם במשך שנתיים... בין השנים 94'-95' למדתי בבר אילן במסגרת ביה"ס לעבודה סוציאלית. זה לא בדיוק לימודי פסיכולוגיה, אני מודע לכך, אבל ברגעים רבים הרגשתי היטב כמו השאמנים, כמו המרפאים הפצועים. רק שבנוסף ללימודיי ועבודתי, באותן שנתיים הייתי נתון לעשרות התערבויות אגרסיביות ומסוכנות (שהתבצעו גם ע"י סגל הבי"ס! וכתבתי על כך בספר שהוצאתי לאור) שנועדו לבגר ולחשל אותי, ולהפוך אותי לאדם חזק יותר שיוכל לעמוד בלחצי המקצוע בפרט ולחצי החיים בכלל. אני לא עמדתי בכך, אמנם לא התאשפזתי אבל הייתי חייב לעזוב בתום השנה השנייה. כמובן, שהיה זה משבר נוראי בשבילי, אבל מסתבר שהעולם לא התהפך, ושיש חיים אחרי... וגם תפקיד ייחודי למי שניצב מחוץ למערכת וביכולתו לבקר על מנת לתקן.

תמי, אני קוראת את ההתחבטויות שלך, את הלבטים ואת הדילמה המתמשכת הזאת מזה זמן מה בפורום הזה ובפורום השני. כפי שכבר אמרתי לך בעבר בנושא הזה, העובדה שאת מתלבטת בכך מעידה יותר מכל על המוסר הגבוה שלך, על היושר הפנימי ועל המקצועיות הרבה בה את מתייחסת לעבודתך. לדעתי, אלה הן בדיוק חלק מאותן תכונות נפלאות שמעשירות אותך הן כאדם והן כפסיכולוגית-מטפלת ! אין לי ספק שהיכולת האמפתית שלך והמסוגלות שלך להבין עם מה מטופלייך מתמודדים - שתיהן גדלו לאין שיעור בזכות/בגלל (תלוי באיזה יום אנחנו מדברות...) המחלה שלך. אני שמה לב שאת תמיד בוחרת להתייחס אל מחלתך כאל "מתנה" שהעניק לך הטבע, משהו שאפשר לך ללמוד על עצמך ולהתחבר לעצמך ממקומות שונים. זה נפלא בעיניי, צורת ההסתכלות הזו מעוררת קנאה באופטימיות שבה, באופן בו את פשוט מקבלת את הדברים ומתעקשת להבחין במחציתה המלאה של הכוס. חבל לי שאת עדיין בהתלבטות הזו, חבל לי שטרם הגעת לנקודה בה נגמרה הדילמה, ונשארה רק תחושת הבטן הברורה לחלוטין: "אני פסיכולוגית מצויינת, יש לי הרבה מה לתרום למטופליי וכל התפאורה מסביב אינה רלוונטית לעניין". אני באמת מקווה שההכרה הזו תגיע אליך במהרה, כי אני משערת שההתלבטויות הבלתי פוסקות הללו מתישות באיזה שהוא שלב, והדילמה הזו גובה מחיר מהנפש שלך. את אישה מיוחדת ומקסימה, אין לי מושג אם זה בגלל או בזכות מחלתך אבל התוצאה עדיין זהה: את אישה מיוחדת ומקסימה, נקודה. ברור לי כשמש שמטופלייך יצאו מורווחים ונשכרים מטיפולך, הן בתחום המקצועי והן בתחום האישי, כי האישיות שעולה מבין מילותייך מוכיחה זאת. שבת נעימה אבישג

הי תמימי, אין ספק שה"מחלה" שלנו יכולה להוות יתרון במקצוע טיפולי. ראשית, מטפל צריך שתהיה בו הרבה אמפתיה, ומי יכול להביע יותר אמפאתיה באשר מישהו שעבר בעצמו והתמודד עם מה שהמטופל שלו עבר. שנית" אין חכם כבעל ניסיון", הידע של אדם שעבר משבר מסוים לגבי המשבר הזה לא תסולא בפז. אני די משוכנע שרוב הפסיכיאטרים והפסיכולוגים שעובדים עם אנשים בפסיכוזה אין צל של מושג ירוק על מה שהאנשים האלה באמת עוברים. ההתיחסות היא רק להתנהגות החיצונית ולא למהות הפנימית. בכל מקרה, אם אני צריך לבחור בין מטפל שהוא בעצמו מתמודד, לכזה שלא עבר מעודו שום "אי שפיות", לא הייתי מהסס לרגע והייתי בוחר בראשון. טוב, אני מניח שאת יודעת את כל מה שכתבתי. מאוד מעניין מה שכתבת על השאמנים. אחת הסיבות אולי שלא היה לי קשר טוב עם הפסיכולוג שלי ושלבסוף נפרדו דרכנו, היא שהוא לא חשף כמעט בכלל את הפצע שלו, שהוא לא הביע בכלל את הרגשות שלו. ובכלל, אילו הוא היה בעצמו חולה ב"מאניה דיפרסיה", אני בטוח שהוא לא היה מעלה את הרעיון האווילי שיהיה לי חונך, שלמרבה המזל הפסיכיאטר שלי לא מזכיר אותו. ולו מתוך כך שהיה לו ברור שתהיה לי לכך התנגדות חריפה. ורק לידיעתך מאמרים בנושא של "הארה", מיסטיקה ומצבים פסיכוטיים יש למכביר. אני מצאתי כמה וכמה כאלה במאגר המידע של האוניברסיטה. אני לא זוכר מה מילות החיפוש שהקשתי, אולי פסיכוזה ומיסטיקה. האמת היא שאפילו הפסיכיאטר שלי עצמו שהוא במקרה גם פרופסור כתב על הנושא הזה מאמר. (אני לא ממש יכול לדון איתו בשיחות הקצרות שלנו בעניין הזה). אני אפילו המלצתי על מאמר כזה בפורום הזה לפני יותר מחצי שנה. (אין לי סבלנות לחפש את ההודעה, ואני לא מוצא את הצילום של המאמר, שלא הייתה לי סבלנות לקרוא). בכל מקרה, נכתב על הנושא הזה לא מעט, אבל אני חושב שרוב מה שנכתב, אם לא כל מה שנכתב, הוא מנקודת מבט אקדמית מקצועית. מעניין אותי אם מישהו כתב את החוויה הפסיכוטית האישית שלו כמשהו "מיסטי". אני מניח שיש גם ספרים כאלה אם כי לא נתקלתי. ולסיום, מי הלואי שנזכה שהפסיכולוגים שלנו בארץ יהיו קצת יותר נאורים ושלא תצטרכי להסתיר מאיש את דבר "מחלתך". בברכה מיכאל(מיקי)

תמי היקרה, אני "עוקבת" אחריך מזה זמן מה בפורום זה. תמיד את זמינה, תמיד נותנת את המיטב שבך, תמיד קוראת היטב - בין ומבעד למילים - למה הפונה נצרך, לאיזו רמת דיון ולאיזה סוג של מענה. החיישנים שלך פועלים באופן מעורר קנאה וכתיבתך מצליחה לשזור בתוכה רגישות ותחושה של ליטוף קרוב, של מבע עיניים, של נוכחות חיה. כשאני מדברת עם ילד אני משתדלת מאד לטרוח לכופף את ברכיי על מנת להתאים עצמי לגובה שלו, או לשבת על הארץ לשחק עמו. זה מה שאת עצמך עושה כאן: בוחנת כיצד הדברים נראים מנקודת מבטו של הפונה, תוך שאת נושאת בחובך את הידע על מראיתם מגבהים שונים. המחלה/מתנה שלך הקנתה לך רפרטואר עשיר של תחושות ומצבי הווייה אשר לטעמי יכולים רק לתרום ליכולות הטיפוליות שלך ולעומק ההבנה והעיבוד של התכנים שמעלים מטופלייך. מהמקום בו אני עצמי נמצאת (בהחלט לא בסוף המסע, בשנים האחרונות דומה כי אף נסוגתי לתחילתו) לא ברור לי כיצד ניתן לגייס כוחות להעלאת הפצע הפנימי בכל פעם מחדש ויחד עם זאת להשאר מוגן מפניו (תוכלי לענות לי כיצד את מתמודדת עם עשיה זו?). אני מדמה בנפשי כי השילוב המורכב הזה מצריך מיקוד יוצא דופן ונכונות עזה. באמת כל הכבוד לך [בנוסף, כל הכבוד על כך שאת מצליחה להחזיק בתוכך התלבטות כה בעייתית לגבי המקום הראוי לך (מחוץ/בתוך הקהיליה הטיפולית) ועדיין לחתור אל היעד. אינני יודעת אם במקומך הייתי מגלה את מידת החוסן שלך]. אמה

לתמי אני מאוד שמח שהשתתפת בסדנא והעמקת בנושא חשוב זה. לדעתי מטפל אמיתי יכול לדבר רק מהמקום של הפצע אחרת הוא הופך למטפל טכני. מצחיק, ישנם ניסיונות שהמחשב יחליף את הפסיכותרפיסט, כלומר המחשב יגיד אהמממממממ, אז מה המשמעות של מה שאמרת, לאן זה מתקשר, וכך הלאה, כל השאלות הרגילות של המטפל. כמובן שהדבר הזה לא צלח, אבל יש מי שניסה לעשות זאת כבר. אין גבול לדימיון האנושי. הידש

תמי יקרה קראתי בעניין רב על הטיפול מזווית ראייה של השמאניזם. גם הסדנה נתנה לך אישור לכך שלהיות מרפא פצוע זה יתרון. תמי, כמו שכבר כתבו לך, אני חושבת שיש לך יכולות טיפוליות מדהימות. לדעתי גם אם לא היה לך עבר של דיכאון היית מתלבטת האם את ראויה להיות מטפלת... (תקני אותי אם אני טועה) .יש אנשים שהמצפון שלהם עושה "שעות נוספות". אני בטוחה שיש לך כושר שיפוט בריא ואת רואה ויודעת באיזו מידה את תורמת למטופלים שלך. אני גם סומכת עליך שאם וכאשר תהיה לך בעיה תדעי כיצד להתנהל מבלי לפגוע במטופלים. תמי לחיים יש דינמיקה וחוקים משלה - "החיים לא צודקים אבל הם מדייקים" (ציטוט מספרה של סנאייה רומן)- המשוב שתקבלי בעבודה יתן מענה להתלבטויות שלך. תמשיכי בעבודתך בתחושה של שלמות וגאווה עצמית, אני בטוחה שיש הרבה מטפלים טובים עם עבר של דיכאון , שעושים את מלאכתם נאמנה, ואיש לא יודע על עברם. ( כולם עושים פיפי בבריכה, הבעיה כשעושים זאת מהמקפצה...) בהערכה רבה נינה

לא הייתי מתנגדת להיות מטופלת אצל מישהי עם עבר פסיכיאטרי ופסיכולוגי בדימוס. מאחר וזה מקנה לה הרבה נקודות זכות, אמפטיה ורגישות ואני מבכרת זאת על אנטיפטיות ועל טיפול קר ומנוכר. אך אני מסתייגת ואומרת שבשום פנים ואופן לא הייתי מוכנה להיות מטופלת אצל מי שהיא כרגע באיבה של המחלה הנפשית שלה. מאחר והיא אינה יציבה כרגע. בדיוק כפי שלא היתי מטפלת אצל רופא אורגני שמצוי בשיא מחלתו הגופנית! וזאת בשל שיקול של סיכון בלבד. שהרי אני מטופלת מאחר ואני לא מיוצבת באישיותי/בדעתי/במחלתי וכדומה ואני זקוקה לדמות מייצבת, דמות טיפולית קבועה שתיצב ותעצב את אישיותי/מחלתי ואת דרכי.

לגילה שלום, לא כל כך הבנתי את השורה התחתונה. האם היית מתחילה טיפול אצל מי שיש עבר פסיכיאטרי אבל כרגע ההווה שלו יציב לחלוטין? כי אם כן, אז איך תוכלי למנוע מצב בו תהיי נתונה לטיפול אצל מישהו שמצוי באיבה של המחלה? הרי לא בטוח שהוא יתן לך הודעה מראש... וגם לא בטוח שתרגישי בתהליך שלפעמים הוא עלול להיות די מהיר...

לגילה אני מסכימה שהזמן של המחלה הוא לא הזמן האופטימלי לטפל באנשים. המחלה אצלי- מאניה דיפרסיה. בוודאי שמצבים מאניים או פסיכוטיים מוציאים אדם מאיזון ואינו יכול לטפל באחרים. גם במצבים דיכאוניים קשה מאד לגייס את האנרגיות לאמפתיה ולמחוייבות כלפי המטופלים. מעבר למצבים האלה, רוב חיי אני "נטולת" משברים. בין המשברים אני מתמודדת עם בעיות פסיכולוגיות שדומות לבעיות של כל חברי המתמחים והפסיכולוגים. כי לגלות לך סוד- לכולם יש בעיות, גם למטפל שנראה לך בשעה הטיפולית הכי יציב ו"נורמלי", גם הוא עובר תקופות קשות, סובל משברים וקונפליקטים שלרובם איננו נחשפים כמטופלים. כשם שכל פסיכולוג שעובר משבר נפשי קשה יכול להחליט שבתקופות קשות במיוחד הוא יוצא לחופשה ולא מטפל באחרים אלא בעצמו, כך גם מטפל שסובל ממחלה נפשית. קשה להגיד מתי אני בעיצומה של מחלה ומתי היא לגמרי היסטוריה בשבילי כי הרי לכל חוויה נפשית יש השלכות וצלקות וכאבים שעדיין צריך לעבוד עליהם בטיפול האישי. אני רק יכולה להגיד לך שבזכות המחלה שלי אני מטפלת בעצמי הרבה יותר שעות מפסיכולוג מן השורה, ולכן יש לי הרבה ידע ונסיון בתחום המקצועי שנובע מההתנסות שלי כמטופלת שהיא לא פחות משמעותית מכל הכשרה אחרת כאיש מקצוע, אולי אפילו יותר. השאלה אם לחשוף את עובדת מחלתי בפני מטופלי היא שאלה אחרת. בדרך כלל אני נמנעת מלחשוף פרט זה לגבי כי זה באמת יכול להציף ולפגוש את המטופל במקום לא בטוח. אני מודה לך על התייחסותך הכנה לדברי. שנהיה כולנו בריאים ויציבים בנפשינו. תמי.

לתמי החמודה את מכירה את הסרט הצילו את המציל?? אשמח לקבל תשובה

למגי- לא, אני לא מכירה את הסרט הזה. נשמע מעניין. על מה זה? ולגילה- אני מבינה את עמדתך. אין לי הרבה מה לענות עליה כי יש מידה של הגיון בשאיפה שהמטפלים שלנו יהיו יציבים ומאוזנים. גם אני שואפת להיות יציבה ומאוזנת- בשביל המטופלים שלי, ובשביל עצמי. כשהטיפולים שאני עושה מעמיקים במקרים מסויימים אני מספרת למטופלים על המחלה שלי, אבל רק במקרים מסויימים. עלי לציין שאני מטפלת בילדים ובנוער, אין לי הרבה התערבויות טיפוליות שנמשכות שנים ממושכות, במסגרת המרפאה שבה אני עובדת. אני לא מנסה להצדיק את עצמי או לתת הצדקה לעבודתי כמטפלת עם מחלה נפשית. רק מציגה כאן עמדה שהיא מעבר לסיפור האישי שלי, עמדה על איך אני רואה את הטיפול ואת הריפוי, ומהי מהות הקשר בעיני בין מטפל למטופל. אני לא מרגישה שאני לכודה כרגע בתוך המחלה. אבל אין הנחתום יעיד על עיסתו. אולי הבוחנים הטובים ביותר למצבי ולתפקודי בשטח הם המטופלים שלי. שם אני באה לידי ביטוי, ושם זה המבחן האמיתי למקצועיות וליציבות שלי. תמי.