איזון חוזר...

הי לכולם, תודה לכן על התגובות...אני אולי אנסה לקרוא את סאניה רומן למרות שיש לי ניסיון לא טוב עם ספרי הארה למניהם. בימים האחרונים אני מרגיש שהאיזון חוזר... אני מקווה שאני אצליח להיכנס לרמיסיה איכותית שתמשך שנים רבות. אולי אני אפילו אפסיק לפקוד את הפורום הזה? ;-) למרות שאני יכול סתם לכתוב על החיים גם אם אני לא בחששות מהיפומאניה, או בדיכאון. התכוונתי כבר פעמיים לכתוב המשך לסיפור השיגעון שלי, אבל העיבוד של המאורעות ההן ושל הרעיונות שהיו לי אז אחרי האירוע באוטובוס קשים לי למדי, וגם דורשים חשיפה רבה. אני מצטער אם השארתי אתכן במתח. האמת היא שאת עיקר הרעיונות שהיו לי אז כבר ביטאתי במה שכתבתי, אחרי זה היה עוד פלא והייתה שמחה, אבל החל גם סבל בל יתואר, שקשה לי להיזכר בו או לחשוב עליו. אני עדיין תוהה למה אני חי? ומה המשמעות של האשליה הזו שאני נמצא בתוכה... נדמה לי שרוב האנשים דווקא חיים את החיים מבלי לחשוב שהם רק אשליה חולפת, אבל אני דווקא רואה בהם בעיקר את האשליה ולא כל-כך מכיר בהוויה כמציאות מוחלטת. למה אני צריך לחיות בכלל? האם למדתי מכל הסבל והאושר הפלאי האלה משהו שילווה אותי הלאה, כמו ששאלה משתפרת? האם אני צריך איכשהוא להגיע בעתיד לתחום טיפולי כמו שהציע ירון? האמת היא שלא עניתי לכם כי אני פשוט לא יודע. עדיין לא עבר מספיק זמן כדי שאני אוכל לעבד את הדברים במלואם. אני עדיין תוהה ביני לבין עצמי אם לא אכן הגעתי לימים ספורים שבהם אכן פשוט הייתי "מואר" ופשוט לא יכולתי לשלוט בחוויה הזו. בכל מקרה, כרגע לא נותר לי הרבה מלבד להמשיך לחיות. זה סך הכל לא כל-כך נורא. אולי אני אגשים את החלום האירופאי ולא את האמריקאי...אולי אני לא אגשים חלומות, כי מה הטעם בניסיון להגשים חלומות כשהחיים שלי נראו לי כחלום אחד גדול. מה שמדהים הוא שהמציאות למרות הכל מתנהלת בסדר כמעט מופתי. אנשים אמנם מקטרים הרבה על האי סדר, כי הם מאוד לא אוהבים אי וודאות, אבל בתכלעס החיים שלנו אפילו במדינת ישראל מתנהלים באיזשהוא מחזוריות החוזרת על עצמה בצורה כמעט מדויקת. כל בוקר זורחת השמש, ואנחנו לא מעלים בדעתנו שאולי מחר היא לא תזרח למרות שאין בזה שום וודאות. האטובוסים מגיעים בזמן, המכונית מתניעה, אנשים הולכים לעבודה או ללשכת התעסוקה, לומדים את אותם הדברים שנלמדו מאז ומעולם. מה אני מנסה לומר כאן? אני מנסה להסביר מה אולי למדתי מההתקף הפסיכוטי החריף שהייתי בו, שכל הסדר הזה שבסופו של דבר העולם מתנהל בו לא יכול לנבוע אלא מדיכוי חריף של השמחה הגדולה שיכולה להיות בנו. (אמרו את זה רוסו ומרקס ופרויד וניטשה, אבל גם לי מותר להגיד את זה שוב פעם). של האינסטינקט, של הטבע. החברה שלנו היא דיכוי מתמשך של הטבע שלנו, שהמאניה היא פשוט התפרצות וסערה של הטבע. לא יודע מי ברא את הכלא הזה? אולי אנחנו בראנו אותו ואף אחד לא רוצה להשתחרר ממנו ואלא שמשתחררים ממנו בעל כורחם מהווים איום חמור על הסדר הזה ולכן אין ברירה אלא לכלוא אותם. או שמה הסדר כה מושרש שהתפרצות כזו היא פשוט סכנה חמורה לעצם החיים. טוב, מקווה שלא הלאתי אותכן... בברכה מיכאל(מיקי) שאולי עוד יכתוב המשך אבל לא מסוגל כרגע

היי מיקי, טוב לשמוע ממך שוב, וגם טוב (וגם קצת לא מבחינתי האישית כי נעים לי שאתה פה) לשמוע שאתה לוקח חופש מהפורום - אולי זו תהייה מנוחה בשבילך מההתעסקות העצמית שלפעמים יכולה להיות קשה, מטרידה ומעייפת. בקשר למה שכתבת היום על המציאות והסדר שמדכאים את את ההתפרצות של האושר והסערה של הטבע - חשבתי על נקודת הסתכלות אחרת על הדברים שאולי תעניין אותך. נראה לי לפעמים שהפסיכוזה באה (לפחות אצלי) אחרי תקופה קשה בחיים. איבדתי עבודה שמאוד אהבתי ולא הצלחתי להתאושש מזה ולחזור לעמוד על הרגליים, וקרו עוד כמה דברים קשים. אולי הפסיכוזה באה דווקא כדי "להגן" עליי מהדיכאון שהייתי יכולה להיכנס אליו בעקבות מה שקרה לי בחיים. הפסיכוזה הייתה מן מצב כזה שכאילו כל דבר הייה בעל משמעות, אני הייתי צריכה להרגיש נבחרת ומיוחדת ובעלת מטרה בחיים כדי לא להיות בדיכאון, ואז הפסיכוזה באה כדי לטשטש את התחושה הרעה שהייתה לי בחיים באותה תקופה. אולי זה נוגע גם לגביך... מעבר לזה נשמע לי אולי שאתה באישהי תקופת מעבר, שאתה בוחן מחדש את העבר שלך ומנסה להבין מה הוא אומר לגבי העתיד שלך והחיים שלך בכלל. אני מכירה את התחושה הזו שהחיים נראים "סתם", וזה יכול להשתנות. הרגשתי ככה אחרי הפסיכוזה במשך הרבה זמן. אבל זה משתנה - זה הרי קשור גם לתהליכים ביולוגים במח, שהוא צריך זמן להתאושש, וגם לאיזון תרופתי - עד שמגיעים למינון הכי נמוך ומתאים שאפשר ואז העולם מתחיל להיראות אחרת - חי יותר, ויש יותר תחושות של משמעות גם בתוך השגרה! השגרה הזו לא תמיד רעה - לפעמים היא שומרת עלינו, רק חשוב לדעת בתוך השגרה גם לספק לעצמנו את אותם הדברים שגורמים לנו להרגיש טוב. אני כל פעם מחדש מתפעלת מהיכולות שלך להחיות במילים את העולם הפנימי שלך על כל המחשבות והרגשות שבתוכו. אני מאמינה שאם אתה מסוגל לעשות דבר שכזה, אז אתה גם מסוגל למצוא את החיות והחיוניות שבתוך הסדר השגרתי, גם אם זה ייקח זמן... מאחלת לך שתמצא את הדרך שמתאימה לך וגורמת לך להרגיש טוב במציאות, מבלי להיטלטל יותר מידיי בין תחושות קיצוניות שבסופו של דבר משאירות אותך חסר כוחות. שתמצא את המשמעות שלך בחיים. מקווה לשמוע ממך בימים טובים, אני.

היי מיקי, ושלום גם לך משתפרת כמה כיף לי לראות שאתם כאן. גם אני חשבתי לא מעט על המשמעות של הפסיכוזות שלי, ואני חייבת להגיד שאני מסכימה עם שניכם. בכלל, אני מאמינה גדולה בגם וגם. הפסיכוזות שלי גם הגיעו בתקופות קשות, אחרי התאהבות נכזבת, אחרי פרידה מחבר שהיה איתי 5 שנים והיה מאד לא נכון לי. השיגעון סיפק לי איזו טלטלה כזאת שאיפשרה לי להגיד ולהיות מה שלא הייתי יכולה אז להיות בלעדיו. בזה אני מסכימה איתך, משתפרת. זו גם העמדה הקונבנציונלית של אנשי בריאות הנפש. מעט מטפלים מתבוננים בפסיכוזה ומחפשים בה משהו מעבר לתוכן הפסיכולוגי האישי לאותו אדם. את זה הם משאירים לאנשי הרוח. אבל אני רואה גם חלקים של הארה, חלקים של אור, בתוך הכאב הגדול. ואני כבר אחרי הרבה שנים מההתקף הפסיכוטי האחרון שלי, שהיה עם רצח רבין. במשבר האחרון היו לי נגיעות היפומניות, נגיעות קטנות שאחריהן תמיד נפילה לבורות הדיכאון. היום אני לא שם ולא שם. גם אני חווה, מיקי, את התחושה שלחיים יש איזה איזון כזה, איזו זרימה תת קרקעית של אנרגיות שמאזנות זו את זו וחוזרות על עצמן. הדברים נראים ממשיים אבל הם השתקפות של עצמינו, ואפשר לקרוא את דברי המוארים - למשל בספר החיים והמתים הטיבטי, ולראות שלא רק אנחנו חווינו את זה ככה בהתפרצות הגדולה של האושר והכאב שנקראת מאניה ופסיכוזה. אני מסכימה עם אמירתך לגבי הקושי בלהכיל ולהבין את מה שחווינו. הרי אנחנו לא עברנו אימונים כמו הנזירים הטיבטיים, שנמצאים במשמעת של מדיטציה ובלימודי רוחניות מיום היוולדם. אנחנו פתאום נחשפנו להיבטים עמוקים ומפחידים של המציאות, בלי הסבר, בלי הדרכה, בלי איזה שמאן שידריך, השמאן היחיד שהיה ויש הוא התרופות והגישה הפסיכולוגית שכל ההתפרקות הזאת היא פסיכופתולגיה ומחלה. בעיני הפסיכוזה היא אימון בלהתמסר, לאבד שליטה. התפרקות לצורך בנייה של משהו אחר, כמו בתהליך אלכימי של הפיכת זבל לזהב. זה לא פשוט לעשות את זה ולצאת מהסטיגמות הפנימיות למשהו אחר, שעושה אינטגרציה ונותן משמעות יותר עמוקה לחיים, על רקע חוויות השיגעון. אבל אני מאמינה מיקי, שעם כל הידע שלך, העומק והרגישות, אתה תצליח למצוא ולהבין מה שעבר עליך ואני דווקא אשמח שתמשיך להיות כאן איתנו כי דבריך משמשים לי השראה וגם במה לחשוב את מחשבותי על רקע המחשבות העמוקות שלך. לא תמיד ניתן למצוא אדם נוסף שחווה שיגעון ומוכן להעיז ולראות בו משהו מעבר למחלה ולחוסר איזון כימי ופסיכולוגי. ושוב- זה לא שאני מבטלת את העובדה שיש כאן חוסר איזון כימי ופסיכולוגי. אבל על רקע חוסר האיזון הזה, המציאות נגלית בצורה אחרת. ומי יודע מהי הצורה האמיתית של המציאות אותה אנו חווים? אל תפסיק לכתוב. גם אם לא את הסיפור הקונקרטי, את המחשבות וההתנסות שלך בעולם. תודה, תמי.

מיקי קראתי בעניין רב את מה שכתבת ואת תשובתה המענינת של משתפרת, (לא התחברתי בשרשור למשתפרת כי אני קוראת שוב את מה שכתב מיקי בזמן שאני עונה לו.) מיקי, טוב לשמוע שהאיזון שלך חוזר. חבל לי אם תפרוש מהפורום. אתה יכול להשתתף בפורום גם אם כרגע לא מתאים לך לכתוב על השיגעון שלך, נוכחותך פה משמעותית להרבה מאוד אנשים שחווים את החיים קצת אחרת ולא מצליחים לבטא זאת כמוך . לאחרונה התחלתי להבין שהחיים הם אכן אשלייה אבל הידיעה הפילוסופית הזאת נותנת לי תחושה מאוד טובה, שכן אם זאת אשלייה סימן שאני יוצרת את האשלייה במו ידי ואם כך אז יש לי שליטה ויכולת לשנות את המציאות שלי...במידה מסוימת... כנראה שבתוך הכלא הזה שבו אנו חיים יש מקום גם לחופש ושימחה...ואת הלימון הזה שמחלקים לנו בארוחות נילמד להפוך ללמונדה...לאט לאט... חיבוק נינה

שלום... אני מודה שהתגובות שלכן מאוד משפרות את מצבי רוחי, וגורמות לי לרצות להישאר כאן עוד...משתפרת- לא אמרתי שאני עוזב אלא רק תהיתי אולי אני אעשה את זה כעת שמצבי יותר מאוזן, מצד שני, כמו שאמר לי הפסיכיאטר שלי היום, עברו בסך הכל שלושה ימים שבהם אני מרגיש מאוזן, אחרי שבוע וקצת שבו פחדתי מאוד מהיפו-מאניה, אז יכול להיות שאני עדיין לא מאוזן. וכן, משתפרת, הגישה שהמאניה הפסיכוטית היא סוג מסוים של דיכאון אפילו די חריף, די מקובלת, וגם הרופאה מהבית חולים אמרה לי את זה פעם. לפני ההתקף המאני פסיכוטי הראשון שהיה לי הייתי ללא ספק בסוג של דיכאון לא מאובחן ולא מטופל. הסתגרתי לחלוטין, ניתקתי כמעט את כל הקשרים החברתיים שהיו לי, ישנתי מעט...למעשה הייתי במצב כזה שהרופאים בבית חולים הגיעו למסקנה האווילית והמטופשת שיש לי אישיות סכיזואידית. מה שמגוחך לגמרי, אני אדם חברותי ואוהב אנשים. אהבתי את המטאפורה של להפוך את הלימון ללימונדה, מעניין איך אפשר לעשות את זה? (בעצם אולי קצת למדתי מכל החרא שעברתי שזה אפשרי)....חבל שיש כל-כך הרבה לימון והוא כל-כך מר וחמוץ. ואין מספיק סוכר כדי להמתיק אותו. או אולי אני טועה ויש מספיק סוכר, רק שצריך להתאמץ ולחפש אותו. אני לא לגמרי מסכים שאנחנו יוצרים את האשליה שלנו. אבל אין לי כוח להיכנס לזה כרגע. תמימי- אני חייב להגיד לך שיש ביננו הבדל די משמעותי. את חווית את הפסיכוזה לפני עשר שנים. לי היה התקף חריף לפני שנתיים בדיוק, ועוד התקף לא פחות חריף אם כי שונה לפני פחות משנה( שכל ההשתלשלות שלו אגב כתובה בפורום הזה בדפים הקודמים) אני מודה לך על התגובות. מאוד מענין אותי להסתכל על חוסר האיזון הכימי מהבחינות הרוחניות. דווקא יש גם פסיכיאטרים שמתעניינים בזה- ד"ר הידש למשל. ויש גם מאמרים שפורסמו בתחום. אני מניח שאת יכולה למצוא אותם יותר בקלות ממני. תראו, אני לא חייב לכתוב כאן רק על מחלת הנפש שלי...למרות שאולי זה קצת לא מתאים. אנ יכול לספר למשל שהיום ראיתי דירה עם שותפה חמודה ביותר, וחשבתי עד כמה יהיה לי הרבה יותר טוב ונעים לגור איתה מאשר עם שני הפלצנים המעצבנים שגרתי איתם עד עכשיו ומשום מה אפילו רציתי להמשיך לגור. זה אמנם לא אידיאלי כי החדר די קטן ואין סלון, אבל יכול להיות שאני אתפשר על זה. גיליתי היום לפסיכיאטר שלי את המילה "סטוץ", שהוא מעולם לא שמע עליה, היו לי הרבה סטוצים בשבועות האחרונים, וזו הייתה אחת הסיבות שחששתי ממצב מאני. אני לא בטוח שההתנהגות שלי כזו חריגה יחסית להומואים, אבל אני יודע שזו התנהגות חריגה למדי בשבילי. ובכלל, אני עדיין לא החלטתי סופית שאני הומו. למרות שלא הייתי עם בחורה כבר שלוש שנים. יש הרבה ניכור בסטוצים האלה אבל הם מאוד מפתים. אולי אני אכתוב על הנושאים האלה כאן. בכל מקרה, תודה על התגובות... מיכאל(מיקי)