האם זה דכאון?

זה קצת מוזר לשאול את זה, אבל אולי בכל זאת אוכל לקבל תשובה. אני בת 30, נשואה ללא ילדים, עובדת במקצוע תובעני, נחשבת לעובדת טובה, לקראת סיום התואר השני. יש לי לא מעט חברים וסך הכל מנהלת חיים "נורמליים". כבר הרבה שנים אני חושבת על מוות. מעולם לא ניסיתי להתאבד ואני יודעת שגם לא אנסה. למרות זאת, אם ישאלו אותי מה הכי הכי הייתי רוצה, זה למות. עכשיו. לא כי רע לי, אלא פשוט כי לא בא לי לחיות. מדי פעם יש לי תקופות של "דאון", שבהן אני בוכה הרבה ואין לי חשק לעשות דברים, אבל התקופות האלה עוברות. לפעמים זה נמשך יום ולפעמים חודש, אבל גם כשאני בדאון כזה, אני מצליחה לתפקד לפחות באופן מינימלי, כלומר לעבוד, ללמוד לנהל את החיים. בזמן האחרון הרצון למות רק מתחזק והופך למשהו מאד חזק ונוכח. אני לא מפחדת מהרצון הזה, ומצליחה גם לדבר על זה עם בעלי. הוא יודע לא נבהל ממני אבל גם לא מצליח באמת להבין. זה לא שאני הולכת לעשות עם זה משהו, ממש לא. לא מזמן נתקלתי במישהו שאובחן כדכאוני והוא סיפר לי שגם לו יש מחשבות מאד חזקות על מוות (אצלו זה קצת יותר "פרקטי" ממני). האם אני בדכאון? האם צריך לטפל בזה? או שלהמשיך פשוט לחיות ככה, עם הרצון למות שלא מרפה? אני חוששת שאת אהיה בהריון ואלד, הסיכוי שלי לחלות בדכאון שלאחר לידה גדול ואני חוששת שאז אני עלולה לפגוע בילד (לא פיזית אלא נפשית). אשמח לשמוע מה דעתך בעניין. תודה, ענת

למרות שלא ציינת זאת בבירור אני מתארת לעצמי שלא נעים לחיות כשהמחשבות הללו מלוות אותך. סביר להניח שיש להן מקור, או שאפשר לצמצם את הופעתן או את עוצמתן אם לא להעלימן לגמרי. לדעתי יש הבדל בין מחשבה על "להפסיק לחיות" לבין תוכניות לגבי "איך להפסיק לחיות" אבל אני חושבת שיש נחיצות בטיפול בשני המצבים. כדי לאבחן דיכאון יש מספר קריטריונים אותן בודק פסיכיאטר. ייתכן שלמרות שהדברים שאת מתארת פה נשמעים די עדינים, את סובלת מהפרעה במצב הרוח שיכולה להיות מטופלת וכך להקל עליך. אני מציעה לך בכל מקרה לגשת לבדיקה ואיבחון מסודר אצל פסיכיאטר. רק בריאות

לענת איני רוצה לאבחן עם מכתב קצר ברשת, אבל הדברים שאת מתארת עלולים להיות קשורים בדיכאון, גם מצב הרוח הירוד שנמשך כחודש, וגם המחשבות. באופן כללי ישנם שני סוגי דיכאון. הדיכאון המג'ורי העמוק והחריף, ויש סוג של דיכאון פחות חמור מבחינת העומק שלו אבל ממושך ולאבחון אנחנו קובעים שהוא צריך להמשך לפחות שנתיים. דיכאון זה נקרא דיסטימיה. בכל אופן כדאי להגיע לאבחון אצל פסיכיאטר. בקשר לטיפול: את מבינה היטב שאת לא חייבת בטיפול ואת מתגברת וחיה גם כך. יחד עם זאת מדובר על איכות החיים, עם טיפול (שיחות או תרופות), איכות החיים שלך עשויה להשתפר מאוד. כל טוב דר' גיורא הידש