שיחרור קיטור

שלום התחלתי כבר לכתוב הודעה עם תגובות להודעה הקודמת והמשך סיפור השיגעון שלי, אבל האמת היא שאני לא מרגיש שאני מסוגל להמשיך, אז יכול להיות שבכך נגמר סיפור השיגעון שלי, אולי נמשיך אותו פעם אחרת. אני מרגיש לא טוב וטוב בצורה מאוד משונה בזמן האחרון. מצד אחד, אני לא בדיכאון. מצד שני, היה לי חששות שאולי המאניה חוזרת ולכן הפסקתי את הסרוקסט, ובלכתי לחדר מיון פסיכיאטרי שבו נתנו לי קלונקס ואמרו לי להפסיק את הסרוקסט. ועכשיו אני פשוט מרגיש נורא משונה. מצד אחד, יש לי זרמים בגוף. לא יודע איך להגדיר את זה אפילו, תחושה קצת מסטולית משונה מאוד, שלא הייתה לי אף פעם. יכול להיות שזה נובע מהקלונקס? מצד שני, אני ממש לא יכול להגיד שאני מרגיש טוב. אני חושב שהבעיה שלי היא שאני מצפה ליותר מדי ולא מוכן פשוט להכיר במה שיש. בכך שמה שיש הוא פשוט מה שיש, ואי אפשר לצפות ליותר. אני מצפה להיות מאושר, אבל אין שום סיבה שאני אהיה מאושר. אני רוצה אושר ואהבה ואין לי שום מושג מה הם אושר ואהבה. החיים נוחים וסתמיים...אין אושר אבל גם אין סבל בל יתואר. סתם יום חדגוני אחרי יום חדגוני. מה אני רוצה להגיד כאן? שום דבר...אין לי מה להגיד....

למיכאל אני מקוה שתרגיש טוב יותר והכוחות יחזרו אליך. תמיד נעים לקרוא את הודעותיך בפורום שהן גם מעניינות וגם כתובות היטב. בכל אופן יתכן שהתופעות שאתה מתאר קשורות להפסקת הסרוקסט באופן מיידי מדי. אולי כדאי להתייעץ ולהמשיך מספר ימים עם חצי כדור? תשמור על עצמך הידש

היי מיקי רק רציתי שתדע שאני חושבת עליך, מאמינה שתמצא בסוף את הדרך לסבול פחות ולהיות יותר מאושר. אתה בחור מאד מוכשר. המחלה הזאת שקיבלנו היא לא מחלה שפשוט להתמודד איתה, המעברים האלה בין מצבים כל כך גבוהים ואקסטטיים כמו אלה שאתה מתאר בסיפור שלך, ואז צריך "להסתפק" בחיים הרגילים שלפעמים מרגישים כל כך תפלים וחסרי פשר ומשמעות. אבל כמו שהמאניה חלפה, וגם הדיכאון החמור איננו שורה עכשיו במעונך, אני מאמינה שגם נמצב הסתמי הזה בו אתה נמצא יחלוף לו, ותוכל לחזור ולמצוא משמעות ושמחה בדברים שאתה עושה. תדע שהרבה אנשים כאן בפורום אוהבים את מה שאתה כותב ומחכים לפרקים הבאים של סיפורך. בי הסיפור הזה מעורר הרבה מחשבות על מה שעבר עלי ובכלל על המשמעות של החוויות המאניות והקשר שלהן לרוחניות, מעבר לחוסר האיזון הכימי. אז מה עם בית הספר לגורואים? אולי בכל זאת תכתוב? אולי הכתיבה תיתן לך קצת הקלה בבוץ שבו אתה שקוע- נוח וחמים אבל צמיג כזה, ללא מוצא? היצירה הרבה פעמים עוזרת, לי היא עזרה לצאת ממצבים קשים, וגם אם לא ממש לצאת מהם, לפחות לתאר אותם, זה עשה איזה סוג של הקלה. תרגיש טוב ותמשיך לשתף, אנחנו איתך. תמי.

הי ד"ר הידש, תודה על התשובה. אני אצלצל לרופאה שלי היום ונדון בנושא. התחושות המוזרות הן לא רעות, אלא דווקא טובות. זה נורא משונה, אני מרגיש ויברציות של משהו שאפשר אפילו לקרוא לו עונג. סתם ככה בלי סיבה. יכול להיות שזה נוסע דווקא מהפסקת הגדלת כמות הסרוטונין בגוף שלי. ובכלל, אני חושב עכשיו על החיים שלי. הבעיה היא אולי שאני יודע יותר מדי, שאני יודע שהכל אשליה חסרת משמעות, שאין טעם בכלום. שאין שום סיכוי בבקשת האושר. אני כמובן לא מאמין בזה באמת, כי עדיין נותרת בי תקווה לאושר. אבל כמה אושר בכלל אני חווה? כמה אושר אנשים חווים? רגעים ספורים של עונג בתוך ים של סבל. אולי אני צריך להתחיל לחלום את החלום הרגיל זה הבורגני. אני אפסיק את הסטייה הזו (הומואיות אן בי-סקסואליות עוד לא החלטתי) כמו שאבא שלי אמר לי, אמצא בחורה נחמדה, אעבור לגור במושב בבית עם גינה, יהיו לי שני ילדים, כלב וחתול. נו, אפשר לוותר על החתול. האם אני מסוגל לשחק את המשחק הזה? להפסיק עם כל התנודות הבלתי אפשריות במצב רוח. זה מזכיר לי שיחה עם אחות בבית חולים שניסתה לשכנע אותי כמה טוב לחיות, אני ניסיתי לברר איתה איזה כדורים יוכלו להרוג אותי ביותר יעילות. היא סיפרה לי שכשמתאהבים לא משנה שיש מאניה דיפרסיה, ושיהיו לי ילדים שיחכו שאני אחזור מהעבודה. האם אני כל-כך רחוק מהחלום של האחות ס'? האם יש אושר אחר? האם יש לי בכלל סיכוי לאושר הזה עם כל התיסבוך המיני והנפשי שלי...אם בכלל זה מה שאני רוצה... הבעיה היא שהמצב שלי דינימי נורא. אני פשוט לא מצליח למצוא מנוחה, והכל קורה בפרקי זמן בלתי אפשריים. לא עברו חודשיים מזה שהייתי בדיכאון וניסיתי להתאבד, וכבר אני מת מפחד שהמאניה חוזרת, או ההיפו מאניה, למרות שאני כנראה די מאוזן עכשיו בכל זאת. כנראה שאני פשוט לא מצליח להתספק ברגשות והתחושות הרגילות של רוב האנשים, בתיסכול היומיומי שלהם. היה איזה אח במחלקה שהסביר לי שגם הוא בדיכאון, כי הוא לא יכול לממן לילדים שלו חוגים, כי המשכורת שלו לא מספיק גבוהה, ואין לו כל-כך אפשרויות קידום. הוא נשוי כבר מגיל 20, והסברתי לו שהדיכאון שלו כל-כך רחוק מזה שלי שאין מה להשוות. טוב, נו, עוד מעט אני הולך לעבודה. אני מתייחס אל העבודה כאל עבודה שיקומית למרות שהשגתי אותה בכוחות עצמי ואני לא מקבל פחות משכר מינימום, אבל זו עבודה שאני ממש אובר-קווליפייד אליה. גם העבודה סתמית ומשעממת, אבל אני מניח שאילו הייתי עובד בבנק או בתור כלכלן זה לא היה הרבה יותר טוב. בברכה מיכאל(מיקי)

לד"ר הידש , למיקי ולחברים אני עוקבת בחרדה אחרי תנודות מצבי הרוח של בני. לאחרונה גיליתי מחזוריות קבועה: הוא עושה תוכניות, נערך לקראת דבר חדש כמו, מעבר לדירה חדשה, התחלה של עבודה חדשה או כול תוכנית אחרת. במהלך ההערכות מצב רוחו מרומם הוא אפילו מדבר על כך שאולי כדאי להפסיק לקחת את כדורי האפקסור... לטענתו יש לפתור רק את הבעיה של מחשבות כפייתיות... כול השאר בסדר גמור...יש לו מוטיבציה להפגש עם אנשים, לעשות דברים וכו... ואז... כשהוא משיג את המטרה, הדברים לא מסתדרים כמו שהוא חשב, והכול בירידה- עצב, תחושת ניתוק, אכזבה מאנשים, אכזבה מעצמו, הרבה כעס והאשמות...הלקאה עצמית ... בשיחה שלי איתו אני נעזרת בספר "לחיות מתוך שמחה" של סאנאיה רומן שמדברת על אמנות אהבת העצמי, שינוי השלילי לחיובי, עידון האגו...וכו זה מאוד עוזר לו...לי...הספר נותן מענה להרבה שאלות ותהיות שמתעוררות בו.(הסופרת סאנאיה רומן היא מתקשרת, והספר ניכתב תוך תיקשור עם ישות אור שנקראת אורין, ישות שקיימת בממד שאין בו זמן.) מיקי, כשקראתי את מה שכתבת הזכרת לי מאוד את בני, וזה איפשר לי להעלות את הכאב האישי שלי. תודה יום נעים לכולם נינה