סיפור השיגעון שלי- חלק שישי

שלום, יכול להיות שזה לא הזמן המתאים שלי לעשות את הרפלקסיה הזו כי ראשי טרוד בימים אלה במציאת דירה חדשה, או חדר חדש, אבל הנה אני בכל זאת כותב. ננסה לנסח את הפסיכוזה שלי בשלבים. רציתי לנסח את הפסיכוזה שלי בשלבים, אבל כשהתחלתי לחשוב איך אני עושה את זה הבנתי שזה לגמרי בלתי אפשרי מפני שהכל קרה מהר כל-כך ומעורבב, אני לא זוכר באיזה שלב הגעתי למסקנה שאני בגן עדן, לפני התצפית בפנימייה, אחרי התצפית, אבל אני זוכר בבירור שכשהילדים הלכו לישון ונכנסו כבר לחדרים, והמדריכה קראה להם סיפור, שהם בכלל לא הקשיבו לו ונראה לי לגמרי מיותר, נכנסתי לחדר עם הילד ששמו מיכאל, ומשום מה די פחדתי להיות איתו באותו חדר, ואז הוא שחק איתי משחק של מיצמוצים, להסתכל אחד לשני בעיניים ולראות מי ימצמץ ראשון. הייתי מפוחד גם כי ראיתי בילד הזה כל-כך הרבה יופי, שלא יכולתי לעמוד בזה. הוא הביט בי בעיניים וכשמצמצתי הוא אמר לי: "הופ, אתה מת"....אני לא יודע למה הוא אמר את זה, לי לא זכור משחק מקובל כזה מימי הילדות שלי שבו מי שממצמץ ראשון אומר שהוא מת. אולי דמיינתי שהוא אמר שאני מת. בכל מקרה, לא היה לי ספק בכלל שהנה מתתי, ושבעצם עברתי לעולם הבא, שנראה בדיוק כמו העולם הזה ושבו הגן עדן והגיהנום הם אותו הדבר בדיוק, רק שבגן עדן אנשים למדו להשתמש בכפיות כדי להאכיל אחד את השני. עוד רעיון שעלה במוחי הוא שהסיבה שאנחנו בגיהנום היא שכולם רוצים אהבה( אפשר היה לומר "אור" במונחים קבליים) אבל אף אחד לא מוכן לתת אהבה. כל מקרה, הרגשתי שמחה ואושר גדולים על שסוף סוף עברתי שלב, ויצאתי לרקד לי ברחבי הקניון הסמוך. שיחקתי עם תינוק שנראה לי פלאי, פניתי לחבורה של אנשים שישבו בבית קפה והצעתי להם לעשות סדנת צחוק, ואחד מהם אמר לי, "שם, שם יש סדנת צחוק"...אבל כמובן, "שם" ו"כאן" אינם אלא אותו מקום, הזמן והמרחה הם אשליה של ה"אני", וחשבתי שהוא רמז לי על זה. אחר כך פניתי לבחורה אחת, והתחלתי להרצות לה על כך שאני יודע מה היא רוצה- אהבה, אבל היא לא מוכנה לתת אהבה. בוא נאמר בלשון המעטה שהיא מאוד לא אהבה את מה שאמרתי לה, ובשלב מסוים היא צעקה עלי בכעס "עוף ממני". העוצמה של הכעס שלה נחוותה אצלי בצורה הרבה יותר חריפה מבדרך כלל. נו, ואיך שכחתי כל הזמן הזה חשבתי שגיליתי את אלהים. אלהים היה העולם המופלא שבו הייתי, כולו. עולם היה הכולות, רק שזה לא היה רעיון פילוסופי, באמת באמת הרגשתי את זה. כשיצאתי מהקניון ראיתי איש דתי ואשתו, פניתי אליהם ואמרתי אתם מאמינים באלהים, הם ענו לי "כן", ואמרתי להם טוב מאוד או משהו כזה. אחר כך עליתי לאוטובוס וכאן התחיל קרקס שלם שנמשך יום וחצי, שבו הייתי בנון-סטופ יותר מהשפן של אנרג'ייזר. רצתי ורצתי ורצתי עד שקשרו אותי למיטה ונתנו לי זריקה, ואז עוד המשכתי לרוץ עד שהמנוע לאט לאט כבה והאוטו המשיך להתדרדר אט אט במדרון, נופל ונופל ולא נעצר, אחר כך ניסיתי להתאבד עליתי קצת והתייצבתי אבל הפסקתי לקחת תרופות. אבל דיה לצרה בשעתה. נראהלי שעל הדיכאון הפוסט פסיכוטי הקשה שהיה לי אני לא אכתוב. אולי כן. בכל מקרה, עכשיו אנחנו קרוב לשיא של המאניה. עליתי לאוטובוס והתיישבתי מאחורי נער ונערה חביבים. הנער חבש כיפה. עשיתי איזה מעשה פרובוקטיבי שאינני זוכר אותו, ואז פניתי אל הנער ושאלתי אותו אם הוא מאמין באלהים. הוא ענה ש"כן", ואמרתי לו, אם ככה אז למה אתה מתפלל. זה סוג של עסקה. תן לי את הכיפה שלך" וחטפתי ממנו את הכיפה ולבשתי אותה בעצמי. אחר כך החזרתי לו את הכיפה והתיישבתי ליד איש אחד ושאלתי אותו אם הוא רוצה לשמוע סיפור, הוא חייך ואמר כן. סיפרתי לו את הסיפור של בכפיות והוא אמר"אני כבר מכיר את הסיפור הזה". היה לדבריו כמו לכל מה שאמרו לי חשיבות עליונה בשבילי. "ברור, הוא כבר מכיר את הסיפור הזה". אני לא היחיד שנמצא בגן עדן. יש עוד הרבה אנשים איתי, אבל הכל נמצא בתוך העולם הזה, העולם הבא והעולם הזה פשוט מעורבבים. ויש אנשים שיודעים את זה ויש כאלה שלא. אחר כך התחלתי לרקוד ברחבי האוטובוס. הצבעתי על חרדי אחד, ואמרתי לו "אתה לא מאמין באלהים". עשיתי שם סצינה שלמה. לבסוף עצר את כל זה אדם דתי שעמד שם ואמר לי לשבת בתקיפות. התיישבתי על המדרגות. הוא אמר לי בתקיפות "לא, אתה תשב על כסא". הוא ככל הנראה לא נהנה כל-כך מהשיגעון שלי. קמתי בזעם ואמרתי:"תעצור את האוטובוס הזה", וכשירדתי אמרתי לו, "אתה תזכור את המעשה שאתה עושה עכשיו". בעצם חשבתי שאני סוג של משיח, אבל לא המשיח. אלא משיח לייט. בעצם ילד קטן שגילה לפתע את האמת שבעצם רוב האנשים יודעים. שאנחנו בעצם בגן עדן. כולם פשוט יודעים את זה, והם לא מתרגשים מאיזה טמבל שמסתובב ברחובות. למעשה אין שום סיבה להסתיר את האמת הברורה שכל המוארים הרבים יודעים, אבל לפעמים נחמד להם שמישהו חדש מזכיר את זה לעולם. כאמור, אני לא הראשון ולא האחרון שחשב לפתע שהוא המשיח ורץ לזעוק זאת בחוצות העיר. אני לא מנסה לטעון שסיפור השיגעון שלי הוא כזה מקורי. אחד אחוז מהאוכלוסיה עוברים התקף מאני אחד לפחות בחייהם. רוב אלה שחווים אחד, חווים גם את השני. אני חוויתי שלושה, ועכשיו עם הזיפרקסה, ליתיום וסרוקסא שאני לוקח כנראה לא אחווה את הרביעי. אמרתי כבר שאני מתגעגע.... בפרק הבא, המשך החיים שלי אחרי המוות,ש בו אח שלי הופך לגורו בכיר, אבא שלי לגורו בכיר עוד ממנו, ובית החולים לחולי נפש לאשראם. מיכאל(מיקי)

מיקי, זכיתי להיות המגיבה הראשונה. מרתק ! אני לא מכירה חוויה כזו, אבל אני יכולה להבין מה גורם לאישיות לחפש כזה דבר- אתה בעצם הגשמת איזושהי פנטזיה שהייתה לך על העולם. (הבעיה היחידה הייתה בעולם החיצון שסירב להתאים את עצמו לפנטזיה, אחרת זה יהיה מושלם). כולם מכירים את זה בקטן: אדם מאוהב שמסרב לראות את זה שהשני לא אוהב אותו, אדם שמסרב לראות את תכונותיו השליליות, אדם שמסרב לראות מציאות כואבת. (ב"מסרב לראות" כוונתי ל-לא רואה, הראייה מתעוותת, העולם לא נראה כפי שהוא באמת) אלו ועוד הם ראיות לא נכונות של העולם, מתוך רצון לראות אותו כפי שאנו רוצים שיהיה. אתה הלכת עם זה קצת רחוק.. -- אני קצת עסוקה, אבל תמיד מתעדכנת כשאני רואה את ההודעות שלך..

היי מיקי קראתי, הזדהיתי, אהבתי- וגם היום אני אוהבת, לא רק כפנטזיה או כשיגעון אלא כאל משהו שצריך לשאוף אליו הלכה למעשה- להגיע לאור הזה, להגיע לגן עדן כאן ועכשיו, לחיות את החיים בצורה הכי נכונה שיש. אולי הדברים שחווית היו סוג מסויים של נבואה, מלווה בכאב ובבילבול שלך שלא הבנת לגמרי מה אתה חווה? מחכה לפרק הבא, תמי.