סיפר השיגעון שלי- חלק חמישי

שלום תודה לנינה ולתמימי על התגובות... כל מה שאני מספר כרגע קרה לפני שנתיים בדיוק בתקופה הזו של השנה. היום שבו חשבתי שאני מואר היה יום, שבו הייתה לי תצפית שנייה ( כלומר מצב שבו אני מבקר במקום העבודה כדי שאני אבחון אם אני רוצה אותה והם יבחנו אם הם רוצים אותי) כדי לעבוד בתור מדריך לילדים פגועי נפש, שגרים בפנימייה. התיחסתי לענין העבודה הזו בהתרגשות גדולה, שגדלה והלכה. הייתי מובטל תקופה ארוכה מדי והעבודה הזו לא נראתה לי כמו עבודה אלא כמו שליחות, והשהייה שם. והמקום שהייתי בו נראה לי כמו הבית השני שלי. כמה אירוניה הוא שכמו שהילדים האלה נמצאים במוסד סגור, גם אני עצמי אהיה במוסד סגור יום לאחר מכן, אבל לפני כן. אני אספר סיפור: איש אחד עלה לשמיים כדי ותהה איך נראה העולם הבא, הכניסו אותו לחדר אחד והוא ראה בו אנשים עומדים ליד סיר שמונחים בו כפות ארוכות והם בוכים ועצובים. אחרי זה הכניסו אותו לתוך חדר זהה שבו היו אנשים שמחים ומאושרים. כשהוא שאל מה ההבדל הסבירו לו שבחדר השני האנשים למדו איך להאכיל אחד את השני. משום מה הסיפור הזה היה נורא מרכזי בשבילי ביומיים האלה. ראיתי בו מטאפורה למה שמתרחש בעולם, בין האנשים שלא יודעים להאכיל אחד את השני לבין אלה שכן יודעים. כשאני חושב על זה עכשיו אני לא רואה מה הסיפור הזה כל-כך מרתק, אבל הוא היה חשוב לי אז. היום התחיל בכך שהסתובבתי בביתו של אבי וחשבתי על תוכניות גרנדיוזיות איך אני אהיה מדריך של הילדים האלה. חשבתי שאני מעין סופר-מדריך, שימציא שיטות חדשות באיך לטפל בילדים האלה ויעשה ניסים ונפלאות. מכיוון שהייתי כבר בתחילתו של התהליך המאני לא יכולתי לחכות עד השעה שבה הייתי אמור ללכת לשם ויצאתי להסתובב בעיר. הלכתי לתחנה המרכזית ונשכבתי על אחד מפסלי האריות, שהיו מפוזרים אז בעיר והיו מונחים שם. אנשים הסתכלו בי במבט תמהה ומשכתי הרבה תשומת לב, שמאוד מצאה חן בעיני, מה שהיה יוצא דופן כי אני מטבעי אדם ביישן. ילד אחד שאל אותי למה אני שוכב ככה, ואמרתי לו בכעס, שאופייני למצבים מאניים: "למה שאני לא אשכב ככה, אל תאמין למבוגרים שאומרים לך מה לעשות תעשה מה שאתה רוצה" או משהו כזה, אני לא זוכר את מילותיי המדויקות. כשהייתי בהודו נפגשתי עם סאדו (איש דת הודי) אחד שלימד אותי שני כללים Just Be meditation, ו Welcome Theory, התיאוריה הדי פשוטה שלא לומר פשטנית שלו הייתה שההארה תגיע מעצמה וכדי שהיא תגיע כל מה שאנחנו צריכים זה לקבל את מה שמגיע לנו, כלומר לקדם בברכה מה שקורה ולא לנסות לשנות אותו. אני טיילתי בעיר וחשבתי על כך שהשלב הראשוני בהבנה שאנחנו בגן עדן היא כזו שבו אנשים מעשנים, כי זו הדרך שבה הם יכולים לקחת מאנשים אחרים, כי זו הדרך שבה הם יכולים להוציא מהאדישות והאגואיזם את האנשים הרגילים. זה מעין התפקיד של מוארים צעירים לעשות בלאגן ולהוציא מהאדישות אנשים שיכולים לעבור שלב. טוב, הדברים די מורכבים... בכל מקרה, עד שהגעתי לילדים הספקתי לתת תרומה לכל קבצן שעבר ברחוב, לקנות מצית מילד ערבי שעבר, וללכת ברחוב ולבקש מכל אדם סיגריה ובתמורה להציע לו מצית. באותו הזמן עדיין לא הגעתי למסקנה שאני בגן עדן, באיזשהוא שלב ראיתי שאני כבר מאחר לתצפית שהייתה לי עם הילדים וכרצתי ברחוב חבדני"ק שעמד בפינת הרחובות הציע לי להניח תפילין. התלבטתי, מצד אחד אני חייב להגיע לילדים ומצד שני אני צריך לקדם בברכה כל מה שמגיע אלי, לבסוף החלטתי שאני מניח תפילין. בזמן שהנחתי תפילין איש אחד שעמד ליד הדוכן של החבדניק, הכין אונייה מנייר והביא לי אותה. יתכן שדמיינתי שהוא עשה את המעשה המוזר הזה, אבל לא היו לי הזיות חיוביות אז אולי זה אכן קרה. הייתה לזה משמעות גדולה בשבילי, ראיתי את האונייה כמטאפורה לזמן שעובר ואני בתוכו, לכך שהיום הזה הוא מאוד משמעותי ואני עובר בו מהעולם הזה לעולם הבא שהוא בדיוק כמו העולם הזה רק שבו אני מואר ומשמש מורה לאנשים אחרים. אחרי שהנחתי תפילין רצתי במהירות לאוטובוס וכשהייתי בו רקדתי מסביב לעמוד, ואשה אחת אמרה לי: "אתה יש לך ראש טוב", מה שהסב לי קורת רוח מרובה בנוסף לקורת רוח שכבר הייתי בה. מהאוטובוס רצתי ישר לילדים, שמאוד אהבו אותי כי עשיתי להם הצגה שלמה בפעם הקודמת שהייתי שם, כולל לעמוד על הראש והפגנתי כלפיהם חיבה מרובה. נתנו לי להיות איתם לבד, ועמדתי בשבילם על הראש ועשיתי כל מיני תנוחות של יוגה בשבילם. אחד הילדים אמר שאני הולך ללמד אותם ברקדיינס. מה שחשבתי הוא שהילדים האלה הם מוארים והם חזרו לעולם כדי ללמד את מי שמטפל בהם ולהוביל אותם אל האור. חשבתי שהילדים הם שמנהלים באמת את המקום ולא המבוגרים שמטפלים בהם. מה שדי נכון בסופו של דבר מפני שהאנשים במקום לא ממש מצליחים לשלוט בילדים האלה לגמרי. כל הניסיון לשלוט בהם נראה לי לגמרי מיותר, וחשבתי שאני אצליח לשלוט בהם על ידי כך שאני אצליח לזרום איתם, על ידי כך שהם ינהלו את המקום. אחד הדברים שעושים במקום הזה הוא להחזיק את הילדים האלה, ואחד הילדים אמר למדריכה שם בתבונה רבה שהיא עצבנית כי היא נאלצה לעשות החזקה כשהם היו בקניון. (יום לאחר מכן אני עצמי הייתי קשור למיטה במוסד סגור). חשבתי שהילדים צריכים ללמד את המבוגרים אהבה ושיתוף, את המבוגרים שכל הזמן מנסים להשיג שליטה. וראיתי בדימיוני או שמא זה היה במציאות שהילדים כל הזמן משתפים ונותנים אחד לשני והמבוגרים כל הזמן מנסים לשלוט ולדכא אותם. זה כמובן היה מאוד נוח בשבילי לראות את זה ככה כשאני עומד מהצד ומסתכל עליהם. כשהמדריך הראשי שהיה אמור לקבל אותי, שוחח אותי על מה שאני חושב אמרתי לו שאני לא מבין ממה הוא כל-כך הזהיר אותי ושהילדים האלה פשוט נפלאים. לכל האירועים שהיו לי שם הייתה חשיבות רבה באישפוז שלי אחרי כן כי חשבתי שאני הופך להיות כמו אחד הילדים האלו, מורה למבוגרים שמנסים לשלוט, בכך שאני הופך למי שכביכול חולה נפש בעצמי (ולא גורו מתחיל). אחד הילדים שאל אותי איפה אמא שלי, אמרתי לו שאמא שלי מתה, ואחת המדריכות העירה לו למה הוא שואל שאלות כאלה. אחר כך הוא שאל אותי בן כמה אני ואמרתי לו שאין לי גיל. והוא הלך לאחד המדריכים ואמר לו, מיכאל אומר שאין לו גיל, מה זה אומר? והוא ענה לו תשאל אותו. היה שם עוד ילד בשם מיכאל( זה לא שמי האמיתי) וראיתי אותו כמעין מדריך רוחני אישי שלי, הוא אפילו נראה קצת כמוני. מכיוון שחשבתי שהם מכניסים אותי לעולם החלום שלהם, חשבתי שהעולם הזה הוא בעצם העולם הפנימי שלי שמשוחק על ידי הילדים האלה. והילד מיכאל מייצג את ה"אני" שאיתו אני מדבר בדרך כלל, חשבתי שהילדים האלה מייצגים את הדמויות השונות בתוך עצמי. עברתי שלב, ובו אני פשוט קיבלתי ביקור בתוך העצמי שלי, שהוא בעצם חיצוני ולא פנימי. אחד הילדים אמר לי "לך מפה יא משקפופר", אחרי שהוא ארח אותי בצורה כל-כך יפה והראה לי את הבובה שלו, את הציורים שהוא צייר. וראיתי בו את הקול השלילי שבי. כמו שבתוכי יש מבוגרים שאומרים לילדים הקטנים שמשתוללים מה לעשות כך ראיתי את המבוגרים שהיו שם. תארו לעצמכם שהעולם הפנימי שלכם כלומר כל הקולות שיש בתוככם ירקום עור וגידים ויוצג לפניכם. לכל קול שבכם יהיה יצוג במציאות ותראו אותו. אני יודע שזה נשמע רעיון מוזר, אבל זה מה שחשבתי. חשבתי שאני עולה דרגה מכך שהעולם הפנימי שלי הוא מה שפרטי שלי ואין לאף אחד גישה אליו למצב שבו כל אחד יכול לקרוא את המחשבות שלי ומה שאני אומר הוא מחשבות של מישהו אחר. ההבדל היחיד הוא מפני שכך היה תמיד הוא שאני נעשה מודע לזה. טוב, אני קצת התעייפתי מלכתוב. אודה לכם מאוד אם תגיבו, אני מבטיח פרק שישי, ומשהו קטן: ד"ר הידש, למה אתה לא מגיב אלי בכלל? אודה לך אם תגיב בקצרה...תודה.

היי מיכאל, בפרק הקודם כתבת ש.." משום מה רק נשים מגיבות". ובכן.. אז לפחות גם גברים קוראים ועכשיו מצאתי להגיב לאחר שקראתי את כל הפרקים בסיפור השיגעון. ויש כמה דברים שאני חושב בעקבות אביא אותם חופשי ובלי סדר. ראשית בהיבט האישי נראה לי שכל מה שעושה את ההבדל בין להיות חרדתי או להגיע למצב בו יש לך את סיפור השיגעון זה המצע של הדברים והאופן של האינדיבידואל להגיב עליהם. תירגום- מצע שווה לחץ ואו לחץ מצטבר שבו לכל אחד ישאת החוסן להתמודד עם הדברים בצורה שונה. כשבמקרה שלך נראה שכל הגניבה התחילה במעמד הקשה מנשוא של מחלת וגסיסת האם. אני רוצה לספר לך על חבר טוב שליוה את אביו במחלה דומה דרך ארוכה עד הסוף המר בתקופה הקריטית של אמצע גיל העשרה. ולכאורה הכל התנהל אצלו כשורה בחיים עד עשר שנים לאחר המקרה,כשביום בהיר אחד עם טריגרים סביבתיים כולל עישון חשיש מאסיבי הוא פשוט נגנב, ולמזלו הגיע לפסיכיאטר טוב שידע איך למנוע את אישפוזו. לפי מה שתיאר לי חלה אצלו הצפה חזקה של דמות אביו המשוחחת איתו בחדר, ועוד כהנה וכהנה. לקח לו כשנה של טיפול עד שהיתייצב ובנה עצמו מחדש עד עצם היום הזה, שנים רבות אחריי. זה נשמע מגניב ומשכנע מאוד היכולת שלך להתיחס לילדים ולמרות הערב רב שהיה לך באותה תקופה איתם נראה כי אתה בנוי לזה ואולי כדאי שבעתיד תלך על זה שוב. אמרת שאין לך פסיכולוג כרגע אבל עצם פריסת הסיפור כאן היא עבודה עצמית אשר מרחיקה אותך לאט ובטוח מסיפור של אבל לא מועבד (אולי.), וחשוב לא פחות מכל העיניין של הודו. לאט לאט תלמד לשים תדברים מאחור ולהבין בתבונה המרובה שיש לך שהעולם יפה.

מיקי היקר כשאני הייתי משוגעת, אני זוכרת את אחד הקטעים שכתבתי, קטע רב עוצמה המדבר על כך שצריך להקשיב למשוגעים כי הם נביאי הדור, ובעולם מתקדם צריך היה להצמיד לכל משוגע בבית משוגעים בנאדם שיקשיב לו וירשום כל מה שהוא אומר כי יש המון תבונה בשיגעון. מיקי, אתה כותב רעיונות שהם ברי ערך וכל כך עמוקים בעיני. ונכון שהרבה תורות מיסטיות אומרות בדיוק את אותם דברים, אלא שהאופן שבו הם נחוות במאניה הוא הרבה יותר אינטנסיבי וקשה לעיכול מבתורות האלה. למשל- האין זה נכון שחיינו הם בעלי אושר ומשמעות במצבים בהם אנחנו עוזרים זה לזה, לעומת מצבים בהם כל אחד עם עצמו? זהו המשל של האנשים המאושרים לעומת האנשים שבוכים שדיבר אליך כל כך. הרעיון שהילדים בפנימיה הם אלה שבעצם מלמדים את המבוגרים, שהמשוגעים במחלתם מלמדים משהו את העולם, גם הוא מאד מתקבל על ליבי. רק עכשיו קראתי ספר שכתב מואר טיבטי- סגואל רינפוצ'ה, וכתוב שם שהאנשים החולים והנזקקים הם כמו בודהה במסווה כי הם עוזרים לאנשים שעוזרים להם לפתח את החמלה שבליבם ולהפוך לאנשים טובים יותר. גם בחסידות מדברים על זה שאנחנו נמצאים בשליחות בעולם הזה, וגם אדם חולה נושא איזו שליחות לעולם. ולבסוף, המחשבה שבעצם הכל זה השתקפות של עולמך הפנימי, ייצוגים של הקולות הפנימייים שבנפשך, גם זה רעיון מאד מקובל בתורות המזרחיות- כל העולם נמצא בתוכינו, ואנחנו מגיבים ביתר עוצמה לעותם ייצוגים חיצוניים שמעוררים אצלינו כאב או התנגדות בעולם הפנימי. מה שיפה הוא איך חווית את הכל בכזאת וודאות כחווייה ממשית ורבת עוצמה ולא רק כרעיון שמנחה אדם המתבונן על המציאות מעבר לדרכים הרגילות והקונוונציונליות. אנחנו חיים בעולם של תודעה מתפתחת, ומה שנחשב אצלינו כשיגעון יכול בהחלט להחשב בתרבויות אחרות ובזמנים אחרים כנבואה והתגלות. הדברים שלך חשובים ונפלא בעיני שאתה כותב אותם. מחכה לפרק השישי, תמי.

מיקי בכישרון רב אתה מאפשר לנו להציץ לעולם לא מוכר (לפחות לא לי) עולם מיוחד במינו. אני בטוחה שהילדים מאוד אהבו אותך... תודה נינה