לתמימי

תמי יקרה התגובה שלך אלי חלפה עם הרוח אי שם בעמודים הקודמים, אז הרשיתי לעצמי לפנות אליך בהודעה חדשה. מחזקת אותך בהחלטתך לסיים את הטיפול, אני יודעת שזו החלטה לא פשוטה וכרוכה בהרבה לבטים. נסי לזכור שאת לא סוגרת את הדלת הזו סופית, אלא משאירה חריץ קטן, דרכו תמיד יכול להיכנס עדיין אור. כשתרצי, כשתרגישי שאת מוכרחה לפתוח שוב את הדלת הזו ולעבור בה - אין לי ספק שהמטפלת שלך שומרת עבורך את הזכות הזו. לגבי עצמי, אכן סיימתי את הטיפול לפני (המממ... חישוב מהיר) 4 חודשים, וזה היה תהליך מוזר ומעניין. כלומר, חשבתי שיהיה לי קל באופן יחסיף, כי זו היתה החלטה מודעת שלי, וברגע הנתון שהחלטתי אותה הייתי שלמה איתה לגמרי ולא חשתי שום רגש אמביוולנטי בנוגע לעניין . מאז, הספקתי לחוות מכלול שלם (וחסר הגיון לחלוטין) של תחושות, שכללו כעס על "נטישתו" של המטפל (ולא משנה ש*אני* זו שבחרתי לעזוב...! כנראה שלכך מתכוונים כאשר אומרים שללב יש היגיון משלו), ובעיקר הרבה מאוד געגועים אל אדם שמכיר אותי הכי טוב מכל אחד אחר בעולם הזה. חסרה לי כל-כך תחושת השיתוף, האינטראקציה המיוחדת שהורגלתי אליה, הרגישות והעדינות שלו והעובדה שהוא מצליח "לקרוא" אותי כמו מפה. החיבור בינינו היה כל-כך חזק, עד שתכופות הרגשתי שהוא פשוט יודע בדיוק מה אני עומדת לומר עוד בטרם מצאתי את הניסוח המתאים... "נשברתי" לאחר שלושה חודשים ויצרתי איתו קשר. להפתעתי, הוא שמח מאוד לשמוע ממני והזמין אותי ליצור קשר ולשתף בכל הזדמנות שארגיש צורך. מאז כבר עשיתי זאת שוב, אני שמה לב שהצורך לחידוש הקשר עולה בעיקר כאשר קורה בחיי משהו שחשוב לי לשתף אותו, כי אני יודעת שדווקא הוא יותר מכולם יבין את מכלול המשמעויות על חיי, בגלל ההיכרות העמוקה אתי. אמרתי לו שהוא ממשיך ללוות אותי בחיי היומיום שלי, ושהוא ממשיך להדהד אצלי בתוך הראש, האינטראקציה לא הסתיימה רק בגלל שבמציאות היא כבר לא קיימת. משערת שזה ימשיך להיות כך למשך תקופה מסויימת. שיהיה לך המון בהצלחה ! אבישג

תודה שחזרת אלי עם תשובתך הכנה והנוגעת ללב. הפרידה שלי מהמטפלת שלי התחילה כתהליך גם לפני איזה ארבעה חודשים, בעיסוק שלי בשאלה איך זה יכול להיות שעם הטיפול נגמר גם הקשר... החלטתי לסיים וברגע האחרון שיניתי את דעתי וביקשתי שניפגש פעם בחודש. עשינו את זה פעם אחת ואז חזרתי לפעם בשבוע, למשך חמישה שבועות. והשבוע החלטתי שזהו, אני מסיימת ממש, בלי חצי וכאילו ואולי. יהיה אולי קשה אבל גם להישאר כבר לא מתאים לי. מעיק עלי. זה כאילו הטיפול הזה כבר קטן עלי, ואני רוצה לבד. אהבתי את מה שכתבת לי על המגירה, וכתבתי לעצמי משהו על מקום לכאב- שקיים בנפש, מקום מוגן ומרופד שבא במגע עם שאר החלקים ומתמזג בהם. המקום הזה קיים בי ולכן איני צריכה את הטיפול כל הזמן. כבר נפרדתי בעבר ממטפל אחר ואני יודעת שאחרי הפרידה מגיעה תקופה של הסתגלות ואז באמת ממשיכים לבד, עם חברים ותמיכה אחרת מהחיים. הפורום הזה מאד תומך ומשמעותי לי, וגם את. תודה, תמי.