ויתור
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
הי, רבים מכם מתארים כאן חוויות של רגשות מציפים, כאלה overwhelming: אהבה נכזבת, פחדים, חרדות, עצב, ייאוש. חלקכם מתארים את העוצמות החישתיות והרגשיות הכרוכות במצב של מאניה; מישהי תיארה את הפרידה הקשה מכאב שהפך לסמן אישיותי שלה. הדיון של רבים מן הסובלים נסב סביב עצמה יתירה ואף העצמה (אקטיבית, פאסיבית ?) של תחושות. לעיתים אני מתקנאה בכך... מה קורה כאשר מוותרים על העוצמות הללו, מוותרים על הרגש הגואה, חווים מצב ריקני ומעין אדיש?? האם איש מכם לא חווה את ה"אין" הזה? האם רק אני? כיצד מתמודדים? אינני יודעת מי מן השניים ממוטט יותר: הכאב הקשה מנשוא או שמא הויתור עליו (ויחד עמו הויתור על עצמי ועל כל מקור חיוניות שהוא)... התוכלו לענות? תודה שרשרת
לשרשרת אני מתארת לעצמי שלחיות בריק זה קשה מאוד. איך את מתמודדת עם זה? האם ניסית להעזר באיש מקצוע? יום נעים נינה
שרשרת יקרה אני מכירה הרגשה של ריקנות ואיניות- בשבילי זה היה הדיכאון ולדעתי הוא מכסה על הרבה מאד כאב. כאב כל כך גדול שכהגנה מכסים עליו בהשטחה ובריקנות. הרבה יותר קל לבכות ולשחרר מאשר לחוות את הכלום הזה. אני טיפלתי בזה גם בתרופות וגם בשיחות. זה משתחרר. זה רק לוקח זמן. תרגישי טוב, תמי.
