עצוב ומיואש.
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום לד"ק יש לי בעיה אולי תוכל לעזור לי אני כרגע ממש עצוב מאוד ובתקופה של שבר אני בן 27 ולוקח ונלה וואבן לעת הצורך כבר שנתיים ומתפקד מצוין ועם מצב רוח טוב עד עכשיו יצאתי עם מישהי במשך 3 חודשים והכל היה בסדר בינינו עד שהגיע הרגע וסיפרתי לה שאני לוקח כדורים נגד דיכאון לאחר 3 חודשי קשר והיא אמרה שהיא לא מוכנה להמשיך את הקשר ולא עשתה מזה היסטריה אלא בצורה נעימה.כי היא אמרה שלא מתאים לה להתעסק עם משברים ודיכאונות וכל זה ואחריה הייתה עוד מישהי שיצאתי איתה במשך חודשיים והחלטתי לספר גם לה ולה לא הייתה בעיה אבל אמא שלה עשתה מזה עניין ואמרה אל תצאי עם כאלה אנשים הם מוזרים הם לא מסתדרים בחיים ולכן דוקטור הידש אני בבעיה מה אני יכול לעשות להסתיר את זה כל הזמן? אני לא יכול הרי יהיו תקופות שאני לא ארגיש טוב ובת הזוג שלי תהיה חייבת לדעת מזה ומסתבר שאף אחת לא רוצה לצאת עם אנשים כאלה ואני ממש עצוב ומיואש. אם תוכל לעזור לי איכשהו אני אשמח. תודה רבה
לאבי היקר אתה מעלה שאלה מאד חשובה שכולנו התמודדנו איתה ויש שעדיין מתמודדים- מתי לספר, למי לספר, כמה להסתיר ולמה... אני יכולה לספר לך מנסיוני שבהתחלה סיפרתי נורא מהר, והברחתי כל גבר שיצאתי איתו... אחר כך סיפקתי לאט יותר, בדקתי קודם את השטח, הפעלתי חיישנים.. אבל בטוח שחשוב היה לי לבדוק לפני שאני נכנסת למעורבות רגשית גדולה מדי, שאני נמצאת עם אדם של ישפוט אותי בגלל העבר והבעיה הפסיכיאטרית שלי, אלא יראה אותי כאדם שלם, עם בעיה בתחום מסויים. היה מישהו שעוד לא ידע מה שעבר עלי אבל פעם דיבר על פחדיו ממשוגעים, ואני נפרדתי מהקרייזי פוב הזה בלי לתת לו הסברים נוספים... לבעלי סיפרתי בערב השני של הכירותינו. הוא לא נבהל. וגם כשקרה לי המשבר האחרון לאחר לידת ביתינו השניה, עמד לימיני בצורה מאד תומכת ומשמעותית. בעיני צריך לספר. אני משוכנעת אבי שיש בך הרבה יותר מדיכאון. אתה אדם שלם עם הרבה מעלות ותכונות טובות, שסובל מבעיה רפואית ונפשית שקוראים לה דיכאון. אלה שלא מקבלות אותך אינן ראויות לך. אל תתיאש, אהובתך הראוייה נמצאת שם, ותפגוש אותה בנקודה כלשהי בזמן. היא תקבל אותך על מעלותיך ובעיותיך, כפי שאתה תקבל אותה. והיא גם תעמוד לימינך במשברים שעשויים להגיע בעתיד. תמי.
אתה פועל נכון. אחרי מספר חודשים הבחורה מכירה אותך מספיק טוב, והיא צריכה לקבל גם את הנתון הזה כדי לקבל החלטה. אם היא מחליטה שלא מתאים לה- אז טוב שהקשר נפסק בשלב זה, כי לא היית רוצה לחיות עם מישהי שלא מסוגלת לחיות עם מי שאתה. במקרה כזה - נראהלי שכדאי להמשיך לחפש הלאה. מ-2 בנות אתה לא יכול להסיק "שאף אחת לא רוצה לצאת עם אנשים כאלה". וגם אם השלישית תגיב כך- אל תתיאש. אתה צריך רק אחת שתגיד את הכן.. וכשהמיוחלת תבוא- תדע שהיא מקבלת אותך לחלוטין, כפי שגם אתה מקבל אותה יחד עם החסרונות. (ולכולם יש כאלו)
לי זה לא נשמע מפחיד/מרתיע... אולי פשוט אתה בוחר בחורות "סטרייטיות" (חנוניות) מידי... תתפלא אבל רוב האנשים לא מסתייגים מאנשים אחרים שלוקחים תרופות כאלה. אולי זה רק אצלי, אבל הסביבה שאני מכירה ומתרועעת בה מכירה את הנושא הזה מקרוב ולאף אחד זה לא מפריע. יש אפילו כאלה שמתלהבים ורוצים גם :) אני לא חושבת שזה גם משהו שממש צריך להסתיר אותו כמעין "סוד אפל" כזה, שרק כעבור חודשיים צריך להחליט אם לספר או לא. זו בסה"כ תרופה שאמורה לתת לך להרגיש יותר טוב ואם אתה לוקח אותה סימן שאתה רוצה להצליח ולהרגיש טוב. אם אתה יוצא עם בחורות שחושבות שאתה יכול לחיות בלי הכדורים אז לא איכפת להן ממך, איכפת להן רק מעצמן ומהאימג' של עצמן ושל איך שהסביבה תראה אותן (כאלה שלא רוצות "להסתובב" עם כאלה שלוקחים כדורים אנטי דיפרסיבים כדי שלא יחשבו שהן גם "כאלה"). אני יודעת שאם מישהו חושב שבגלל הכדורים שלי הוא לא יכול לצאת איתי הוא לא שווה את המאמץ שלי בכלל. לדעתי אנשים שמסתכלים בעין חמוצה על זה הם פרמיטיביים ואטומים. אני איכשהוא מאמינה שכמעט תמיד צריך לתת איזה צ'אנס. אם אחרי שלושה חודשים (במידה והיה לכם טוב ביחד) היא אמרה לך שזה לא מתאים לה, אז כנראה שהקשר מלחתחילה לא היה אמור להתקיים בכלל. אם היו בנות כאלה שלא רצו להתעסק עם משברים וכו, אני חושבת שמותר להן לחשוב ככה. אני יכולה להבין אותן...אני למשל לא בטוחה, על אף הדיכאונות שלי יש, שהייתי יכולה להיות בקשר עם מישהו שנמצא עמוק בדיכאון, משום שזה יהיה אבסורד שבכל פעם שאני "אצא מיזה" הוא "יכנס לזה". אולי אני מרגישה שלי זה לא בריא, ואני דווקא מחפשת מישהו שיבין אותי אבל אם הוא יהיה כמוני בדיוק, אז אולי זה לא יהיה קשר בריא לשנינו. אולי גם הן הרגישו ככה בצורה מסוימת. אני משתדלת שלא לפסול אחרים בכל אופן. אם מישהו שאני אצא איתו יאמר לי את זה ויהיה לנו טוב ביחד בכל מקרה, אז אני חושבת שזה לא יפריע. אני פשוט לא מוצאת בזה משהו מרתיע לכשעצמו או משהו שצריך להתבייש בו. דווקא אפילו יש בזה משהו מאוד "זוהר" :) הרבה יותר מעניין מכאלה שלא יכולים להרגיש כלום. לדעתי דברים כאלה אפשר לספר אפילו בפגישה השלישית ולא לחכות כל כך הרבה זמן, למרות הפחד. אולי יהיו כאלה שיחלקו איתי על זה, אבל אני אפילו לפעמים מספרת את זה לאנשים שאני לא מכירה בכלל. לפחות ככה תחסוך לעצמך עוגמת נפש כעבור שלושה חודשים של זוגיות מאושרת אך שאינה מבוססת על כנות ואמת וחוסר פחד.
אני סובל מדיכאונות וחרדות שנים רבות ,לפני 7 שנים המצב החמיר ואז פניתי לטיפול אצל פסיכיאטר פרטי,הטיפול התחיל לייצב אותי ולאחר שנתיים הכרתי מישהי דרך הכרויות מהעיתון,יצאנו ביחד והיה לנו טוב ביחד היא היתה בחורה שכיף להיות איתה,התאהבנו והיינו רק רוצים להיות אחד במחיצתו של השני,לאחר 4 חודשים גיליתי לה שאני נוטל כדורים נגד דיכאון עקב דיכאונות וחרדות שתקפו אותי,היא פתאום קפאה במקום,אני לא אשכח כשהיינו ברכב שלי לפני שהורדתי אותה ליד הבית שלה,החיוך שתמיד מלווה אותה כשאנחנו ביחד נעלם פתאום,והיא אמרה שהיא צריכה לחשוב על זה ותדבר איתי,נסעתי הבייתה וחשבתי לעצמי איזה אדיוט אני שגיליתי לה ,למחרת היה יום חופש כי היו בחירות לראשות הממשלה{2001},ניסיתי להשיג אותה גם בטלפון וגם בפלפון ופתאום כאילו בלעה אותה האדמה,רק בערב היא הרימה את הפלפון וענתה לי,רציתי להפגש איתה אבל היא דחתה אותי,הרגשתי פתאום שהדיכאון והחרדה מתגברים אצלי ,הייתי מאד מאוהב בה ופחדתי מפרדה ,חודש הייתי מתקשר אליה ומנסה לדבר ולשכנע אבל היא אמרה לי שבדקה בקשר לכדורים שאני נוטל,{מרוניל,סרוקסט}שהם כדורים לסובלים מדיכאונות ,לא עזרו כל הדיבורים שלי ,ולאחר חודש החלטתי להרים ידיים והפסקתי להתקשר אליה,הכאב היה קשה אבל הוא חלף רק לאחר שנה כשהכרתי את אישתי וזה כבר סיפור אחר לגמרי. אז השאלה אם לגלות או לא לגלות היא קשה ,אני חושב שחייבים לגלות רק חלקי אמת כדי שהבן/בת זוג לא יבהלו ויברחו.
אבי אתה עושה נכון בזה שאתה מספר שאתה נוטל כדורים ואם החברות עוזבות אותך בגלל זה כנראה שהן לא ראויות לך כפי שכבר נכתב. אני מתרשמת שהכדורים עוזרים לך לחיות חיים רגילים ואתה כמו כול אחד אחר. אבל, השאלה היא באיזו מידה אתה מקבל את עצמך עם העובדה שאתה נוטל כדורים? האם קשה לך עם זה? ברגע שתשלים עם מצבך יהיה לך קל להתחבר לאנשים המתאימים. נינה
מסכימה עם כולם. יש אנשים טובים ומבינים בעולם, אך כמובן הם במיעוט. תן זמן והזדמנות עוד לכמה בחורות! ואגלה לך סוד: דווקא ה"בעיה" הוא זאת שתשמש כ"פילטר" הכי אמין לאנשים שווים, הוא שומרת עלך מ"סתם בחורות". בדיוק כמו שלפעמים בעית בריאות רגילה, או תעודת גירושין, או ילד שכבר ישנו, או אפילו כלב - יכולים ישר לסנן את האנשים הסטריליים, בעלי דעות קדומות, חסרי התחשבות וחלשים! שיהיה - הרי שאתה מחפש לא כמות אלא איכות, נכון? אני אישית - "זכיתי בלוטו" זכיה הכי גדולה - בבעלי. הכרנו עוד ילדים כמעט. אחרי חודשיים הכרות חוויתי התקף חרדה ראשון. למרות שהמצב הלך והחמיר רצה להתחתן, כך עשינו (גם בחתונה סבלתי ולא ידענו מה איתי). רק אחרי כמה שנים גילינו מה קורה ואיך זה נקרא. בעלי תומך בי גם עכשיו ואנחנו יועדים שיש טיפול טוב ואפשר לצאת מזה, אפילו אם אצטרך לקחת תרופות קבוע. אנחנו נשואים 10.5 שנים ומכירים 14.5 שנים ויש לנו בת, כלב, 2 חתולים ותוקים - הידידות שלי מקנות, אך אם היו יודעות על הבעיות ה"משתקות" שלי היו מקנות עוד יותר:-) גם אתה תמצא עוד מישהי שווה, שווה לאהבתך!
אף אדם לא חסין ממחלות, גופניות או נפשיות, גם לא אלה שדחו אותך בגלל מחלתך. בד"כ מדובר בפחדים קדמונים של אותם אנשים להיות בעצמם חולים. עובדה שלפני שהם ידעו על המחלה והתרופות הקשר היה תקין ונמשך כרגיל. לדעתי, הסטיגמה רק גוברת במשך השנים וכל ניסיון להילחם בה נידון לכישלון. הספר "תולדות השיגעון בעידן התבונה" של מישל פוקו עוסק בכך בהרחבה. יש כאלה שלא מספרים על מחלתם, בדיוק כמו שהבחורה לא תספר לך אם יש לה בעיה רפואית כלשהי. גם בקשר אינטימי אתה רשאי לשמור על פרטיותיך בנוגע למחלה ולטיפול שאתה מקבל. מצד שני, שמירת סודות לאורך זמן יכולה לגבות ממך מחיר נפשי כבד, לפעמים כבד מנשוא. בנוסף, לעיתים ההסתרה יכולה להתפרש כחוסר אמינות.
לאבי תודה למשיבים ואני מסכים עם מה שנכתב. אתה רואה עד כמה הבעיה היא משותפת לרבים ורבים מתלבטים בנקודה זו. מי שמנתקת את הקשר בגלל הקשיים שלך, אני מסכים שהיא לא שווה את המאמץ. כל טוב דר' גיורא הידש
