מאז ההודעה האחרונה ישבתי וכתבתי
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
את תחילתו של סיפור השגעון שלי, החלטתי לפרסם את זה בפני קהל הקוראים הרב שנמצא כאן. תגידו לי אם זה מעניין, ואז אני אמשיך לכתוב את זה. אני הולך לפי צו הביקוש, אם יההי ביקוש אני אמשיך את התהליך הביבליותרפי שלי איתכם. אם לא אז לא: הנה זה: סיפור השיגעון שלי "איפה אתה נמצא?" הפסיכיאטר מביט בי בסבר פנים חמור, אני מהסס קצת אם לענות באמת מה שאני חושב ואני אומר:"בגן עדן". כשהוא חוקר אותי אני רואה בי דמות רבת סמכות והוא מוסיף ושואל:"בן כמה אתה?" "אין לי גיל", אני משיב. "אתה מזהה את האנשים בחדר", "כן, אלה אבא שלי ואחי". אני מרגיש באמת ובתמים שעברתי לעולם אחר, שהעולם כמו שהוא שינה לחלוטין את טיבו. לא הרהרתי ולו לרגע שאולי רק נקודת ההתייחסות שלי השתנתה והעולם נשאר כשהיה, והיו לי כל הסיבות להאמין בכך. לפני אותו היום. חשבתי את עצמי לגורו מתחיל, את אחי ראיתי כגורו בכיר יותר, ואבא שלי נראה לי כמו גורו עליון. יותר מזה, דבריו של אבי נשמעו לי כאילו הם דברי אלוהים. חשבתי שהגעתי להארה, שיש בה שלבים מוגדרים, ושאבא שלי ואחי בשלבים מתקדמים יותר. כשהסיעו אותי לבית חולים לחולי נפש, הייתי בטוח שבית החולים הוא מעין בית ספר, שבו אנשים מוארים, כאלה שמרגישים איך שאני מרגיש, לומדים איך לחיות באופן נורמלי בסביבה רגילה, ושזה גם מקום לאלה שמתקדמים יותר, כי כמו שההנאה כל-כך גדולה במצב הזה גם הסבל כל-כך גדול. לא ניתן לבחור באחד מבלי לקבל את האחר. זה מקום שבו הם יכולים לבטא לפרק זמן קצוב באמת איך שהם מרגישים, ולכן זה מקום חופשה אידיאלי. לפעמים אני חושב שאולי לא טעיתי כל-כך ושהמצב שהייתי בו הוא המצב שנקרא במזרח הארה, או אולי מה שנקרא "קונדליני", ושפשוט לא היה לי כל דרך איך להתמודד עם המצב הזה והייתי חייב עזרה. בכל מקרה, ברור לי שהייתי חייב איזו עזרה, רק חבל שמי שעזר לי וממשיכים לעזור לי הם דווקא הפסיכיאטרים. האם הם באמת מבינים מבעד לטרמינולוגיה המקצועית שלהם, מה עובר האדם שמולם. אני בספק. כשהייתי בבית חולים חשבתי שאני הולך לכתוב מדריך להארה, אבל כנראה שאני נאלץ לשבת ולכתוב סיפור על שיגעון. זהו הטירוף המיוחד שלי, שהייתי רוצה לראותו כאירוע ייחודי רק לי, אבל אני יודע שעוד אנשים רבים עוברים משהו דומה מאוד לזה שאני עברתי, הנושא נחקר, נלמד ומקוטלג, יש אבחנות ברורות, הומצאו תרופות כדי לטפל באנשים כמוני, שמאפשרות לנו לחיות חיים רגילים בקהילה, ולכן אין זה מאורע כל-כך יוצא דופן וייחודי, אבל אני רוצה להאמין שהאירוע הוא ייחודי בכל זאת, כי אחרת לא הייתי רואה טעם לכתוב עליו. אני אבחר נקודה שרירותית בזמן להתחיל ממנה את הסיפור שלי והיא הנסיעה שלי להודו. נסעתי להודו אחרי שסיימתי את התואר הראשון שלי, קצת לפני שקניתי את כרטיס הטיסה כתבתי שתי עבודות סמינריוניות על חולה רוח באופן רשמי בשם ניטשה, שהוא גם הפילוסוף המלהיב והמרתק ביותר שבנמצא לטעמי. ידעתי עוד לפני שנסעתי כשקראתי את יומן המסע של נאיפול ואת יומן המסע של קרליבך, שאני אתאהב בהודו ולא התבדיתי. נסעתי להודו בגפי, אבל אני חושב שתקופת המסע ההיא הייתה אולי התקופה שבה הרגשתי הכי פחות בודד בחיים שלי, אבל למרות שהתאהבתי הודו היא מקום קשה.
מיקי נו, תמשיך, זה מה זה מעניין... החלום שלי הוא לכתוב ספר על השיגעון שלי- "אני רוצה לספר לעולם על השיגעון שלי" כך אני אקרא לו. אבל זה יקרה עוד מלא שנים, כי אני צריכה להסתיר, בגלל העבודה, הבנות וכו'. אני כל כך מאמינה ששיגעון הוא לא רק מחלה. שיש גם אלמנטים של התגלות והארה בחוויות הכל כך מיוחדות שעברו עלינו. ובמיוחד כשקוראים וקצת מכירים יותר את העולם הרוחני, אז רואים שזה אפשרי לחוות כל מיני דברים שפסיכיאטרים יקטלגו כמחלה. אני מסכימה איתך שצריך עזרה כי ה"הארה" מגיעה לא במצב מאוזן. הארה אמיתית כנראה תגיע כשנהיה יותא מחוברים לקרקע ולמציאות. אבל אין לי ספק שזה לא רק מחשבות יחס פסיכוטיות. שיש בחוויות האלה משהו מן הניסתר, משהו מהעולם שלא כולם חשופים לו. לכן, למרות הסבל, זה לא כל כך נורא להשתגע. זה דורש, אמנם, המון אנרגיות, וכשזה נגמר, נשארים די מרוקנים, חלק מזה בגלל הפדיחות. תאר לך שהיו נותנים לך כבוד על מה שעברת, כאילו קיבלת סוג מסויים של התגלות, ולא רואים בך חולה ומשוגע? זה משנה לגמרי את התמונה, לא? אז תמשיך לכתוב, מיקי. אתה כותב מקסים, ואותי אישית זה נורא מעניין. מבטיחה תמיד להתייחס ולספר גם דברים דומים שעברו עלי. שבוע טוב, תמי.
שבוע טוב לכולם הסיפורים שלכם מענינים, עד כדי אבסורד: לרגע הרגשתי "חבל שלא השתגעתי, כנראה שהחמצתי משהו חוויתי..." מחכה להמשך...נינה
מיקי , נו... אני מחכה להמשך...
היי מיקי סיפורים מאוד מעניינים מתוך עולמך. אני חושבת שיש לך כישרון כתיבה ענקי. ואני חושבת שאחרי הסיפור הזה, אתה צריך לכתוב עוד סיפור תמשיכ..!!! אני גם חושבת שאנשים שסובלים ממניה-דיפרסיה יכולים לראות את עצמם במקומך ותודה שאתה משתף אותנו בחויות שלך. אתה מקסים ואתה מוסיף נוף לפורום. שיהיה לך יום טוב מיכל תמשיכ !!! שבוע טוב מיכל
מיקי היקר מה שכתבת על זה שאמרת במיון שאתה לא רוצה להיות מבוגר, מזכיר לי חוויה שאני עברתי. הייתי בתקופה דכאונית מגעילה בתקופת בצבא, הייתי אז קצינת ח"ן אבל הרגשתי מה זה רע. ואז איזה יום חזרתי לבית של ההורים, והורדתי לעצמי את הדרגות. אני לא רוצה את זה. זה כמו הצגה. זו לא אני. יש לך נפש עדינה כמו של ילד שהחיים כבדים עליו. מחכה לפרק ג', תמי.
