לחכות למוות...
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
נתחיל מציטוט: "אלהים, לחשוב שאלה הם החיים, בשביל כך את מתלבשת ומתרחצת ועושה עצמך חמודה, וכל הספרים הנכתבים על נושא זה ואת חושבת על כך כל הזמן ובסופו של דבר זהו מה שזה: את הולכת אל חדר עם מישהו החונק אותך למחצה ולבסוף מרטיב לך את הבטן" ז'אן פול סארטר, אינטימיות אמרתי לפסיכיאטר שלי לא מזמן שכל מה שנשאר לי הוא לחכות למוות, והוא אמר שזה מה שאמרו האכזיסטניאלים...אז אני לא בדיכאון ולא במאניה, למרות שאני מתגעגע אליה קצת להנאה הגדולה, שמלווה בסבל גדול עוד יותר. אני יכול לדווח לכם בשמחה, שהשתחררתי ביום חמישי מבית החולים מהאישפוז הרביעי או החמישי שלי תוך שנתיים...הרופאה אמרה באירוניה שעשיתי קריירה מבריקה... אני חושב, שלולו, זו שציטטתי אותה לעיל, קלעה די טוב למצבו הקיומי של האדם. אפשר לכתוב את דבריה גם מהצד של הגברים, שכידוע עוד נהנים ממין פחות מנשים, אך חושבים על זה לא פחות מהן. לא נשאר לי אלא לחכות למוות.. בזמן האחרון אני מפנטז על מכון להמתת חסד... האין זו זכותו של האדם לבחור מתי הוא ימות. למה החברה לא יכולה לעזור לאנשים שלא רוצים לחיות למות. חבר אמר לי שהרצון שלי למות הוא אגואיסטי. בסדר, אז אני אגואיסט. ההבטחות על קופסאות הסיגריות אומרות שהן יביאו לי מחלות ומוות בטרם עת. הכוונה כמדומני לסרטן או אפילו התקף לב לפני גיל ארבעים. אם אני אחלה בסרטן, אני אבקש רק מורפין לשיכוך הכאבים, ואתן לו להשתלט לו לאיתו על הגוף שלי. אני אוותר על הכימותרפיה ועל ההקרנות.... לחכות למוות... נו, טוב, כאמור המצב האובייקטיבי שלי די טוב, והמצב הסובייקטיבי גם הוא לא רע במיוחד. אני ברמיסיה. אין מאניה ואני די משוכנע שאני לא בדיכאון, והרי החשק המיני שלי תקין, התיאבון בסדר, אני ישן טוב...ואפילו אין לי מחשבות אובדניות, דהיינו אינני מתכוון לנסות להתאבד שוב. אז מה נשאר? הסבל הפשוט הקטן היומיומי הלא נגמר. הציפייה שכבר יגמר....הסבל הזה שאותו כנראה חווים כל בני האדם. אולי אם הנסיבות יהיו קשות יותר אני דווקא ארגיש יותר טוב. החיים משעממים, ריקים, סתמיים. משעממים, ריקים, סתמיים. ריקים, סתמיים. ריקים, סתמיים. עוד משהו יש לי לכתוב? אני אפילו לא מרגיש רע כל-כך ואני כבר לא בדיכאון ובכל זאת מה הטעם בכל זה? נבלע את הכדורים שלי קצת לפני הזמן עם קצת קולה,נלך לישון מוקדם...השינה היא כמו המוות... מיכאל(מיקי)
הי מיקי, אני בכלל לא מתכוונת לומר לך שהחיים יפים וששווה לחיות בשביל הרגעים היפים. אני מכירה היטב את התהומות שאפשר לצלול לתוכם גם מבלי להיות בדיכאון מטופל או שלא מטופל, אני מכירה את הרגשת הכלום והסתם והריק ואת התחושה שזה לא משתפר ולא זז ולא מתקדם. מה שאני לא מאמינה, זה שהגעתי עד הלום בכדי לגלות שזה כך ולרצות למות.. אולי אנחנו צריכים להתאגד, כל הממאנים לסיים את חיינו בבחירה, ולחפש דרכינו יחד.. אני כן חושבת שזו שכותו של אדם, רק רצוי שהוא יחליט לא בסערת רגשות רגעית וגם לא בשבוע שבועיים. שיתן לעצמו שנה (מה בוער..?) וינהל רשימות של הטוב והרע - ויראה אם שווה לו. ומצד שני - אם אי פעם אהבת מישה - תחשוב עליו רגע - ותגיד לי מה היית אומר לו אם היה אומר לך שהוא לא רוצה לחיות יותר? האם היית אומר לו שזכותו של כל אדם? מחכה לתשובות...
גם אני לפעמים תוהה על מהות החיים וחושבת למה בכלל נולדתי, למה אני מתאמצת למצוא בן זוג, כדי להביא ילדים, להגיע להישגים בעבודה, בלימודים....אבל המסקנה שהגעתי אליה היא: אם אנו כבר חיים אז בוא נעשה את זה טוב. ננסה לחיות, להנות ממה שעושה לנו טוב. החיים יכריעו אותנו בסוף אז למה להקדים? מטופלת בסרוקסט ולפעמים שאני מתחילה לחשוב שאני עומדת למות גם בלויריון. :)
מיקי אבל לפני שאתה חושב ברצינות על המוות, אתה חייב לכתוב ולפרסם את מה שעובר עליך, כי אתה כותב כל כך נוגע ללב, ואנשים כמוני וכמוך כל כך צריכים לפעמים מישהו שיבטא את מה שעובר עליהם תוך כדי המחלה וגם בכלל בחיים. ואולי בשביל זה אנחנו חיים- לא בשביל להנות ולא לסבול, אלא כדי לתת משהו מאיתנו לאחרים. נשמע צדקני אולי, אבל זה עושה הרגשה טובה לדעת שמשהו ממך עזר למישהו אחר. אני אוהבת את מה שאתה כותב. אז תכתוב ואולי זה ירחיק קצת את הריקנות והאפסיות שאתה מרגיש. שלך, תמי.
