הרהורים

במסגרת נדודי ברחבי העולם גרנו פעם ליד מה שנקרא בשפת הרחוב בית משוגעים מדי פעם הם היו בורחים משם מצלצלים בפעמון והעוזרת היתה נותנת להם אוכל ברחמים, ופחד. אני זוכרת את הביקורים אצל חמותי לפני 25 שנים את העליבות של המקום את האנשים במחלקות השונות , והינה זה שוב דופק בדלת רק שהפעם זה כל כך קרוב ואפילו יותר מפחיד, ההתקף הפסיכוטי אומנם עבר אבל החוויה המזעזעת שעברתי לא תשכח ואיתה הפחד שזה יחזור לא נראה לי שאני אוכל להתמודד עם עוד התקף אבל מהסיפורים פה אני מבינה שזה חוזר אם בגלל הפסקת תרופות או בגלל סיבות אחרות אז מה לגבי העתיד מה יהיה מחר או בעוד שנה או עשר ??? הבת רוצה לחזור ללימודים לתואר שני לחיות לבד עוד פעם ואני אובדת עצות, יש פתגם בספרדית שאומר אמון ובתולים מאבדים פעם אחת??? התקופה האחרונה הייתה איומה כולנו איבדנו את הכבוד אליה בגלל ההתנהגות שלה שככנו את האדם שהיא הייתה פעם וזה עצוב הרבה יותר עכשו אפילו שהיא משתדלת יותר מתמיד עדיין אנחנו לא סולחים ושוכחים את התקופה האחרונה של הצעקות והגידופים , בכל ספרי ההדרכה להורות שקראתי פעם לא הכינו אותי למצב כזה פשוט לא כתבו את הפרק הזה עדיין, אני כבר לא אופטימית לא נראה לי שיש סיכוי שהיא תמשיך ללמוד למרות שהיא מתעקשת לחזור , ואם אסרב יהיה סקנדל ואם אסכים והיא תחזור מה יהיה ?? סתם רציתי לשתף אותכם .

אולי תכתבי את את הפרק הזה? יכול להיות שזה יעזור לך לגייס כוחות להתמדדות אני יודעת שמה שאומר עלול להישמע ריק ומעצבן אבל אני אגיד בכל זאת. ביתך הרי לא בחרה במחלה או בסימפטומים, היא לא בחרה לסבול, לא קראה לכאב לבוא או ללקויות להשתלט עליה. היא לא תכננה שככה החיים שלה יראו. בדיוק מו כל מי שסביבה. אולי כדאי לנסות להתייחס לתופעות הפוגעות הללו בצורה יתר עניינית. מצד שני, אולי כדאי להגדיר ביניכן הסכם עזרה. שאת יכולה לעשור לה במיד והיא עושה מאמץ גם מצידה. אין טעם שתרגישי רע כשלביתך יש מעידות (וחס וחלילה שתהינה כאלו) אם היא לא לוקחתאת התרופות. ברור שאם יכולת היית לוקחת את התרופות עבורה וגם הולכת לפסיכולוג ולפסיכיאטר במקומה העיקר שיהיה לך טוב. אבל הרי אי אפשר לכן, היא צריכה להיות מודעת על האחריות שמוטלת עליה, ואת צריכה אולי לנסות להפנים שלא תמיד אפשר לעזור.מה שחשוב זה כשהיא רוצה עזרה ומביעה נכונות ורצון להבריא, שתוכלי להיות שם ב-100%.

אמא יקרה. איכשהו תמיד כשאני רואה את ההודעות שלך אני פשוט לא מסוגלת שלא להגיב. לא מתחילה לדמיין מה עובר עליך, את תחושות הכאב והתסכול האיום. את שואלת איך תוכלי להתמודד עם התקף נוסף, ואני חושבת שבלי שום קשר להתקף נוסף (ואני מקווה ביחד איתך שלא יגיע), נראה לי שאת זקוקה לתמיכה מעבר לתמיכת שאר בני המשפחה. את כל-כך עסוקה בטיפול בבתך, ואני מקבלת את הרושם שאת בעיקר שורדת ושומרת את כוחותיך כדי לא להישבר ולא להתמוטט, אבל מדוע בעצם שתעשי זאת לבד? האם את נעזרת בפסיכולוג ? האם יש לך מקום בו את יכולה להסיר את כל מערכת ההגנות שלך, ופשוט להתפרק/לפרוק קצת מעל הלב ? זה לא חייב להיות פסיכולוג אגב, זו יכולה להיות קבוצת תמיכה של הורים/בני משפחה לחולי נפש. נראה לי שזה עשוי לעזור לך מאוד. אני מבינה אותך כשאת אומרת שאיבדתם את הכבוד אליה, את מדברת מתוך הבטן ומתוך תחושות הכי עמוקות, אבל נסי גם בתוך כל הבלגן הרגשי הזה שלך להזכיר לעצמך שכאשר היא עשתה את כל אותם דברים שבגללם איבדתם את הכבוד אליה, זו לא היתה בדיוק היא, זו לא היתה בתך ממש. במובן מסויים - זו היתה מישהי אחרת לגמרי. בתך קיימת שם, איפשהו בפנים, ואיתה כל התכונות הנפלאות והאהובות שאהבת ואת עדיין אוהבת. אמא רחוקה, תעשי הפסקה מדי פעם בדאגה שלך לזולת, וקחי כמה דקות כדי לדאוג לאדם חשוב לא פחות - את.

אבישג היקרה נראה לי שנכון לעכשו המושג רגש לא קיים. יכול להיות שזו הדרך שלי להתגונן אבל אני לא מרגישה כלום לאף אחד לא לשאר הילדים לא לבעל ובכלל. אל תשכחי שאני גרה בארץ נידחת בלי משפחה מורחבת ועל קבוצות תמיכה לא שמעו פה. בגלל זה הפורום כך כך חשוב לי?? את יודעת אני לא יודעת מי זו הבחורה שאני דואגת לה זו לא הבת שהיתה לי אולי אני אשמה מי יודע. הבת הקטנה שלי התקבלה לקולג יוקרתי ועם מלגה ןאני לא מסוגלת לשמוח או להיות גאה כי מה היא תזכור מהתקופה האחרונה שלה בבית ? היום היא שונאת את אחותה מה יהיה בעתיד.