אפשר גם אחרת.....למרות שגם אני נשברת (יותר מידי)
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
אני קוראת כאן את ההודעות שלכם. לפעמים אני מרפרפת עליהן. רואה את הסבל, הכאב וחוסר הוודאות.אתם תוהים לגבי תרופות, תוםעות לוואי.... ההרגשה הרעה מטריפה אתכם. וגם אותי. כבר עשר פעמים התאשפזתי תוך 11 שנים. אבל זה לא עוצר אותי. לא יודעת למה. לא יודעת מאיפה זה בא.... אבל אני כאן עדיין אחרי כל כך הרבה פעמים שרציתי לעצור את הכל...אולי זה בגלל שני כלבים וחתולה... אולי זה בגלל דברים אחרים. לוקחת 15 כדורים ביום ישנה המון ולומדת למרות הכל . לא משוויצה. יש ימים שמאוד מאוד קשה לי לזוז מהמיטה. יש ימים שאני לא יכולה לראות אותה ממטר. בוכה אל המקלדת ושואלת איפה טעיתי? איפה הייתה הטעות? שואלת ולא תמיד מקבלת תשובה. מנסה להגיע לפשרות מוזרות ואני כאן.
לטליה ואכן לפעמים אני שואלת את עצמי מאיפה מגיע הכוח להמשיך הלאה בזמנים קשים. כוח החיים הוא רב כל כך כניראה, שגם כשנראה שנגמר לגמרי הוא קיים עמוק עמוק בתוכינו. אני לא חושבת שטעית וגם לא שיש תשובות לשאלות האלה- למה מגיע אלינו הסבל הכל כך גדול הזה. לכל אדם יש כנראה את שק הסבל שאיתו הוא צריך להתמודד במהלך חייו. מהניסיון שלי הסבל הביא לי הרבה אור ותובנה. אבל כתהליך איטי, מייגע לעיתים, של עבודה. ברגעים הקשים גם אני רציתי ללכת מכאן. פעם אחת אפילו ניסיתי. לקחתי 30 כדורים. אחד אחרי השני. בכהות חושים. באדישות. בייאוש. אבל אז כוח החיים נלחם בכוח המוות, ושלח אותי להעיר את הורי שלקחו אותי, מזועזעים, לשטיפת קיבה. ומנקודה זו החל תהליך של יציאה מהבור. מאז לא ניסיתי להתאבד. אבל היו המון תקופות בהן חשבתי על מוות. כאילו להרוג את המחשבות האיומות של הדיכאון, כאילו להיוולד בגילגול אחר, במצב תודעה אחר, עם פחות סבל. היום אני מאד אופטימית, ויודעת, שאפשר למות ולהיוולד גם באותו גילגול. אפשר להשתנות. זה מהות המוות בעיני- להרוג את הישן ולברוא את החדש. זה מפחיד. שינוי הוא מפחיד. אנחנו נאחזים במוכר, מפחדים לחצות את הגבול, להתנסות בדברים חדשים. אבל, כמו ששר אביתר בנאי, הפחד הוא שער, הוא רגע לפני- בין לילה ליום... אז אני מנסה לא לפחד ממנו, מהפחד. לזכור כמה דברים למדתי כשהפחד חלף וראיתי שאני עדיין אני... בינתיים... תרגישי טוב, טליה. לפחות את לא לבד בעולם. שני כלבים וחתולה, וגם אנחנו כאן. תמי.
טליה, תמימי, בנות כמה אתן? מהיכן אתן בארץ? אני כ"כ מזדהה, ואנשים בעולם "הרגיל" לא יכולים להבין כמה סבל זה. ההתמודדות שלנו כ"כ קשה. הסבל הוא לגמרי בסקלה אחרת מהקשיים של מי שלא "זכה" לחוות את הסיוט שנקרא חרדה ודיכאון. (הנה למשל, היום כולם ריחמו עלי כשהוציאו לי שן בינה, ובשבילי הכאב הזה היה כ"כ שולי יחסית להרגשות שאני חווה כל הזמן שבהם הסבל קשה פי אלף, ובזה אף אחד לא ירחם עלי/יעודד. אני גם לא מספרת כל הזמן, זה משעמם לשמוע, וממילא לא יבינו. האמת, היה ממש "כף" לי לחוות כאב שהוא "הגיוני" ו"נורמלי", ושאפשר לקטר עליו בכיף..) הייתי רוצה להכיר אתכן יותר.. רחלי
