גבולות בטיפול

היי לכולם, יש לי בעיה שמטרידה אותי- הטיפול שלי מאד מוצלח, הקירבה למטפל טובה, ולפעמים היינו עושים את הפגישות במקומות לא שיגרתיים כמו אצלו בחצר, או על ספסל בפארק ליד המרפאה/בית, תמיד 45 דקות ותמיד הפגישות האלה היו הרבה יותר מוצלחות והצלחתי להפתח ולדבר איתו ולהרגיש יותר טוב מאשר פגישה במרפאה. ההצעה לפגישות האלה הייתה ממנו כי הוא הרגיש שאני לא מצליחה להשתחרר ועכשיו אחרי כמה חודשים של פגישות כאלה יותר נעימות (בערך כל פגישה שלישית הייתה בחוץ) הוא אומר שהוא מרגיש שצריך לחזור לפגישות רגילות בתוך המרפאה והוא חושב שקצת "מתחנו את הגבולות". אני כל כך מאוכזבת, כי אלה היו הפגישות שהכי הייתי מחכה להם, הייתי מרגישה הכי טוב אחריהן ועכשיו אני כועסת שהוא פתאום רוצה לשנות את זה ואני לא מבינה למה? אני כבר ביטלתי פגישה היום בגלל שבפעם הקודמת הוא אמר לי שהוא הגיע להחלטה שצירך לחזור למסלול הרגיל. מה לעשות? אני מרגישה נורא נפגעת מזה. תודה על כל תשובה. מיקי

מיקי היקרה אני איתך בהרגשה הרעה. הנושא של סטינג- משמע מקום הפגישה הטיפולית, זמן, כסף וכו' הוא נושא שנכתב עליו המון ויש גישות שונות בעניין- החל משמרנות מוחלטת, ועד לגמישות- ויניקוט אפילו הכניס מטופלים לבית שלו. לדעתי מה שצריך לקבוע זה טובת המטופל. נראה לי שהמטפל שלך נבהל מהגמישות שהוא עצמו גילה והרגיש שצריך לחזור לחדר המוגן והסטרילי. דברי איתו על כך! אל תוותרי לו. שיתן לך סיבות טובות לחזרה לחדר הטיפולים. גבולות מטרתם להגן ולתת תחושת נפרדות. האם להיפגש איתך בחוץ נותן לו תחושה שאינו מוגן, שהפכתם לחברים? האם לך זה נותן תחושה כזאת? אלה נושאים מאד לגיטימיים להעלות בינכם. לדעתי, ברגע שהוא איפשר את זה, נקבע כבר סטינג חדש בינכם. נראה שמבחינתך זה פעל לטובתך. לכן הוא צריך לשכנע אותך שזה אכן לטובתך לחזור לקליניקה ולהסביר לך את השיקול המקצועי ולא להנחית אותו עליך עם אמירה כללית כזאת של מתחנו את הגבולות. אי אפשר לעשות ממך יו- יו. אל תוותרי ותילחמי על מה שאת מרגישה. בהצלחה. תמי.

למיקי, אני מסכימה לגמרי עם כל מה שתמי כתבה על setting לדעתי לא משנה מהו בדיוק, האם הוא תואם את ה"נורמה" , האם הוא שמרני או לא, מה שהכי חשוב מבחינתי לפחות זו העקביות. לעקביות יש כוח עצום לדעתי בהשריית הביטחון שהוא הדבר הכי חשוב בטיפול. הפריע לי מאוד שכתבת "הוא החליט". למרות שהוא המטפל, החלטות בטיפול חייבות להתבצע ביחד, בעיקר כאלו משמעויותיות. התחושה החזקה שהייתה לי כשקראתי את דברייך היא של פאסיביות מסויימת שלך ושאין באמת מקום למה שאת מרגישה וחושבת. הוא החליט שעושים פגישות אחרות, עכשיו הוא מחליט שבעצם לא, ואת הולכת אחרי ההחלטות שלו.... איפה הרצונות שלך? איפה מה שאת חושבת ומרגישה? כלומר, יכול להיות שיש עוד מעבר לדברים שכתבת, אבל על פניו אני מסכימה עם תמי שאי אפשר לעשות ממך יו-יו. אני ממש יכולה להבין את התחושה של הכאב ואת הבילבול ובאמת יש כאן דילמה לא קלה. אנחנו אמורים לסמוך על המטפל, על שיקול הדעת שלו, לדעת שאנחנו בידיים בטוחות, ולכן תחושת פגיעה ממנו, מורגשת בעוצמות גדולות יותר מאשר פגיעות אחרות, במיוחד בגלל הכמיהה הזאת שהקשר איתו יהיה מיטיב , קשר שיכיל את כל כולנו. אבל האמת היא שלצערי גם בקשר כזה אנחנו עלולים להיכוות. ואז התחושה של לזרוק הכל ולברוח יכולה להכריע בסופו של דבר. אני באמת לא יודעת מה עומד מאחורי ההחלטה של המטפל שלך, אבל יכול להיות שגם לו קשה? יכול להיות שהוא מנסה לשמור גם על עצמו? יכול להיות שהוא מרגיש שזה גבול שנחוץ לו ולא בהכרח לך? כי למרות הנטייה שלנו לחשוב ש"טובת המטופל" עומדת מעל לכל, אסור לשכוח שהגבולות נועדו לשמור גם (אולי בעיקר?) על המטפל. אין לי עצות חכמות בשבילך, חוץ מזה שתקשיבי לעצמך ולחושים שלך, סוף שבוע רגוע, דנה