זו תמיד העברה?

אני קוראת בכמה פורומים על התופעה של ההעברה למטפל ואני לא מבינה למה זה קורה? זה תמיד העברה? אולי מדובר ברגשות אמיתיים? ולמה העברה קשורה להתאהבות? הרי אני לא הייתי מאוהבת באף דמות חשובה לי מהעבר? אני מבולבלת מכל הרגשות האלה בטיפול, חשבתי שבאתי לטפל בבעיות שלי ועכשיו אני לא יכולה להפסיק לחשוב על המטפל. בבקשה תסבירו לי למה זה חייב להיות ככה כדי שהטיפול יהיה מוצלח? טלי

טלי כדי לא לפרוץ את המסגרת הטיפולית שבה את נמצאת כדאי לך להפנות את השאלה למטפל האישי שלך. נינה

טלי היקרה בעיני הכל אמיתי. רגשות הם אמיתיים. גם אם יש משהו בדמות של המטפל שהוא כאילו אשלייתי כי אנחנו לא מכירים אותו באופן הרגיל, עדיין בו אני מתאהבים, לא באמא שלנו או באבא. העוצמה היא, אכן, מאד גדולה. גם אצלי המחשבות על המטפלת הן חלק כל כך מרכזי בחיי. זה מבלבל, אבל גם מאד מחזק. לטווח הארוך זה מחזק. כי בטיפול יש חוויה שאת לא לבד. יש עוד מישהו בחוץ ששותף לכאב הנפשי, כאילו נכנס איתנו לנפש של עצמינו ופתאום אנחנו לא לבד. וזה ממכר. השותפות הזאת. הקבלה. האהבה. הרגשות האלה אמיתיים. את אמיתית והוא אמיתי והקשר הזה אמיתי, למרות שהוא טיפולי. אמיתי ועמוק מאד. ולכן גם מבלבל ואנטנסיבי. לדעתי צריך פשוט לקבל את זה שככה זה כשטיפול נכנס לתהליך משמעותי. לא להיבהל מהעוצמה. לא להיבהל מההתאהבות. אני מצאתי את עצמי מפנטזת על המטפלת שלי למרות שהיא אישה ואני לגמרי לא לסבית, ונשואה באושר. פשוט העוצמות כל כך חזקות שזה עבר אצלי גם לגוף. בהתחלה הייתי מאד נבוכה מזה, וזה אפילו גרם לי לצורך בהתרחקות, בסוג של פרידה, כי זה נראה לי משוגע מדי. היום למדתי לקבל שיש חיה כזאת שנקראת טיפול. שזה קשר מאד עמוק ועוצמתי. ולא כל כך חשוב על מה מדברים. מה שיותר חשוב זו החוויה של הקשר. החוויה של האמפטיה. וזה, בסופו של דבר בונה משהו חזק מבפנים. וזה בסופו של דבר מרפא. תמי.