שיתוף ושאלות

שבת שלום לכלם בעבר הרחוק של הפורום, בערך לפני שנתיים הייתי משתתפת קבועה , הפורום היה כמו בית להרבה אנשים שהיו גרעין חזק ומלוכד. היום אני קוראת פעם בשבוע ולפעמים נעים להיזכר. הרבה מחשבות עברו לי בשנתיים האלה, והכי מטריד אותי זה מה קורה בטיפול האמיתי כשהפורום (הזה ואחרים...) הופך למקום שבו אנחנו חווים את מה שאנחנו צריכים לעבור בטיפול? אני זוכרת שאז, היו הרבה מאוד רגשות שנכנסו לכאן, למנהל הפורום שפך כמו מטפל שני לרבים (בעיקר לרבות) ולפרקים הרגשתי טוב עם זה. אחר כך באה הנפילה. ההכרה שהטיפול הפסיד. הטיפול האמיתי, זה שמטפל במציאות, זה שיש בו מטפל בשר ודם ולא וירטואלי, זה שלא תמיד מחבק ולא תמיד זמין, זה שמכריח אותי להתמודד עם הקשיים האמיתיים שלי ועם השברים, מכריח אותי להביט למציאות בעיניים גם אם היא לא וורודה. כל התקופה ההיא שיום יום היינו כאן כמו קבוצת תמיכה גדולה ואוהבת וידענו עד לפרטי פרטים אחת על השנייה בסופו של דבר גרמו לעיכוב גדול בטיפול. להשוואה של המטפל שלי שלא תמיד פנוי רק בשבילי לבין דר' הידש המקסים שידע לאהוב ולחבק כל יום. אני חס וחילילה לא מעבירה ביקורת , רק על עצמי. שהייתי חלשה ולא הבנתי שכל האנרגיות צריכות להישאר ביני לבין המטפל שלי. שהייתי חלשה והתפתתי למקום שיש בו עוד בנות מדהימות עם בעיות, ותמכנו אחת בשנייה והיינו חברות וירטואליות בחברות שחוצה ועולה על החברויות האמיותיות. אבל אחרי שנה הבנתי שהטיפול שלי תקוע, שאני מתרקחת מהמטפל שלי, שאני בונה לי עולם שמורכב מדמויות וירטואליות בעולם וירטואלי שלא חלים עליו כל הכללים והגבולות המציאותיים. והיה לי קשה להגיע להבנה שבעצם מדובר על מחסור שהרגשתי בטיפול ובמקום לבקש אותו מהמטפל שלי , יצאתי לחפש אותו במקום אחר. כשאני קוראת מפעם לפעם כל מיני מטופלות מבולבלות כאן, אני רוצה להגיד לכן- תחזירו הכל פנימה, תבטחו באדם שמטפל בכן, תדליקו נורה אדומה כשיש לכם צורך לצאת החוצה. ברור שאין רע בלהתייעץ מפעם לפעם, אבל צריך לבדוק מתי זה מעיד על חוסר ביטחון וחוסר אמון במטפל שלנו , מתי זה קורה באופן רציף מדי ותכוף מדי, ולדעת ממה זה נובע ולנסות בכל הכוח להחזיר את הכל פנימה, למקום שבו הכל אמור להתרחש. רק רציתי לשתף. ותיקה

שלום רב לך וותיקה כול אחד מהמשתתפים בפורום נמצא בשלב זה או אחר של חייו. ולכן כול אחד מפיק מהמסגרת הזאת בהתאם לצרכיו באותו רגע. מה שאת מתארת זה, שלפני שנתיים התייחסת אחרת לפורום, יש להניח שקיבלת ממנו מה שהיית זקוקה לו אז. מדבריך ניתן להבין שהתפתחת הגעת לתובנות והיום את מתייחסת אחרת למסגרת הוירטואלית, וההשתתפות שלך בו השתנתה. זה רק מראה שאנחנו מתפתחים כול הזמן ומשתנים ובהתאם לכך משתנה גם גישתינו למציאות של חיינו. יום נפלא נינה

ואני יכולה לשתף בחוויה שלי מהפורום, שהוא כמו קבוצת תמיכה. ומה רע בקבוצת תמיכה? למה זה צריך לבוא במקום ועל חשבון הטיפול האישי של כל אחד מאיתנו? לי הפורום הזה מאד עוזר. בחיים הלא ווירטואליים, אני לא פוגשת אנשים שעברו מצבים דומים לשלי. לפחות לא ממקום של בגובה העיניים כי שם אני המטפלת. וכאן אני יכולה לבוא עם הבילבול. עם הקשיים. עם השאלות. ולמצוא כל כך הרבה פעמים אוזן קשבת, ולא רק של דר' הידש אלא בעיקר של המשתתפים כאן בפורום. אני גם לומדת המון על פסיכיאטריה מהשאלות והתשובות. ובעיני, גם אם הקשר הוא ווירטואלי, הוא עדיין אנושי. אנחנו בני אדם שגולשים כאן מעבר למחשב. ונוצרת כאן מסגרת שמעוררת הרבה מחשבות ומבחינתי בהחלט נותנת מקום לבדוק עם עצמי איך אני מרגישה בקשר לדברים משמעותיים בחיי, כולל הטיפול שלי, הדיכאונות שעברתי, הזהות שלי כמטפלת עם מחלת נפש ושאלות רבות ואחרות. ותיקה יקרה, אני מקווה, כמו נינה, שתפיקי את המירב מכל חוויה שלך בחיים- וירטואלית או ממשית, ושכולנו נרגיש טוב ונהיה שמחים וטובים לעצמינו ואחד לשני. תמי.

לותיקה- את למעשה מדברת על פריצת גבולות של הטיפול ע"י המדיה של האינטרנט. לכן גם בד"כ לא מומלץ שאנשים שמשתתפים בפורום ווירטואלי יהיו בטיפול של מנהל הפורום שבו הם משתתפים שכן גבולות זה עניין חשוב ומרכזי בכל טיפול נפשי. עניין נוסף זה ההתחזויות. איננו יודעים אם כותב ההודעה בודה מליבו את השאלה או שמדובר במישהו אמיתי. כי אם הסיפור בדוי אז לרגשות שנובעים אצלך עקב כך אין משמעות. לצערי בפורומים שמוגדרים כ"תמיכה" היו בעבר הרבה מאד מקרים של מתחזים. הפורום הזה מוגדר כפורום של מומחה ולא כפורום תמיכה. לגבי המשמעויות הטיפוליות של הפורום, הן בתוך הרשת והן מחוצה לה, הן המוצהרות והן אלה שבפועל, הרי שהנושא מורכב ותלוי במידה קריטית במנהל הפורום, שאולי יוכל להוסיף וגם לענות לך באופן ספציפי.