כתיבת עבודת גמר באוניברסיטה בנושא מחלות נפש

שלום רב. אני סטודנטית שנה ג' למדעי ההתנהגות וכותבת עבודת גמר בנושא מחלות נפש. רציתי לשאול לגבי ההיבט הסובייקטיבי של החולה. כיצד מרגיש וחושב חולה הנפש? איך הוא תופס את עצמו ואת העולם סביבו? (בעיקר אדם עם סכיזופרניה ואדם עם דכאון חד קוטבי ודו קוטבי). תודה רבה ענבל.

זו שאלה מאוד טובה, ובלימודי השדה שלי השנה באתי פעם בשבוע לדבר עם חולים כרונים שמאושפזים שנים רבות בביה"ח. לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה מאף אחד מהם. אחד מהם בכלל לא הרגיש שהוא מאושפז. עבורו זו הייתה מסגרת חיים נורמאלית, שכוללת עבודה, חיי חברה, הרבה עניין וגם חיי משפחה (שבאה לבקר) ואפילו חיי מין. שאלתי אותו כמה פעמים למה הוא מאושפז והוא אמר שהוא משתקם. לגבי האפקט קצת קשה להבין מזה משהו, כי האפקט שלו היה מאוד שטוח. חולה אחרת הרגישה בושה גדולה על המחלה ועל כך שחייה מתבזבזים בביה"ח. מרגישה אשמה משום שלדעתה היא לא הייתה מספיק חזקה ולכן המחלה תקפה אותה. יש חולים שמרגישים מצוקה מאוד גדולה כי הסימפטומים של המחלה לא נשלטים ע"י תרופות והלוצינציות ומחשבות הרדיפה מאוד מטרידות. חולה דו קוטבי - אם הוא לא במהלך פסיכוזה, תופס את העולם בדר"כ בסדר גמור ודיכאון חד קוטבי- ובכן פה יש סיפור עגום של תפיסת מציאות מעוותת פסימיסטית ערך עצמי נמוך ועוד הרבה דברים. יש 2 ספרים שאניממליצה לך לקרוא בעניין זה: נפש לא שקטה- סיפרה של פסיכולוגית שאובחנה כדו-קוטבית סערת נפש- של יורם יובל לגבי סכיזופרניה- זה מסובך

ענבל שלום את שואלת שאלה כל כך קשה ומורכבת, כאילו יש דבר כזה "חולה נפש" אחד, שחושב וחווה את העולם באותה צורה. הרי אנחנו אנשים כל כך שונים זה מזה, והמחלה היא רק היבט אחד באישיות של כל אחד מאיתנו, ולכן השאלה שלך היא מאד כללית. לכל אחד יש את הסיפור שלו. הסיפור האישי של המחלה שלו, ואיך שהיא פגשה אותו כאדם צעיר איפה שהוא לא היה- עם המשפחה שלו, העבודה, הלימודים, הצבא... מה שמשותף אולי זה הצורך להסתיר את המחלה, בשונה ממחלות רגילות אותן צריך פחות להסתיר. יש קושי רב לקבל את עצמי כחולת נפש. אני סובלת ממניה דיפרסיה. יש תקופות של מחלה ותקופות של בריאות. ויש צורך לעשות איזו אינטגרציה בין הזהות הכללית שלי לזהות הספציפית של המחלה. יש גם הרבה חוויות שהן ייחודיות למחלה שלי- פסיכוזה, מאניה, דיכאון, ולא תמיד יש מקום לעבד אותן, לשתף, לספר חוויות. כי לחוויות האלה מוצמדת תווית שלילית. להשתגע זה מאד מפחיד, במיוחד את מי שלא השתגע. בתור מי שכן עברה את החוויה אני יכולה לספר שיש בזה סבל אבל גם הרבה קסם. תארי לך שאת מרשה לעצמך לאבד שליטה לגמרי, לא פוחדת להתמסר לחיים, לגמרי. בלי הגנות, בלי מה יגידו, או כמעט בלי... ויש תחושות חזקות של כוח וקסם. הדיכאון הוא מחלה קשה ומאד לא נעימה. זה כאילו למות- תוך כדי החיים. אין מנוחה ממחשבות המוות וחוסר הערך העצמי. כל הזמן מרגישים רע, לא רוצים לעשות שום דבר, רוצים להעלם. אין טעם ואין אמונה בעתיד טוב יותר ולכן המוות נראה הפיתרון הכי קורץ. יש עיוות רציני המחשבה ובתפיסה. הכל שחור. תלכי לדבר עם חולים. הם ישמחו לשתף אותך בחוויות שלהם. יש מועדוני אנוש כמעט בכל עיר גדולה. אלה מועדונים חברתיים של אנשים הסובלים ממחלות נפש. אני משוכנעת שיהיו שם כאלה שישמחו על ההתעניינות וישמחו לספר לך את הסיפור שלהם. אם יש לך שאלות יותר ספציפיות, את מוזמנת לכתוב אלי למייל. בהצלחה. תמי.

לענבל כמובן שכל אדם מרגיש אחרת, בנוסף יש הבדל בין אשפוז ראשון או הבאים, ישנם גם הבדלים בין המחלות השונות וכדאי להתמקד יותר. בכל מקרה אני מציע שתכנסי לאתר של "זרות" ותקבלי הצצה לעולם של נפגעי הנפש. שבוע טוב דר' גיורא הידש