מאניה אהובתי...

שאלתי שאלה דומה לפני מספר ימים אך התשובה לא סיפקה אותי ושוב אני כאן... אני מרגישה שכל מה שקרה לי אחרי שנגמר ההתקף המאני לא מספק אותי. במאניה הייתי באופוריה ושמחה ומאושרת ומלא רעיונות ומחשבות התרוצצו לי בראש והייתי יצירתית ויצרתי דברים והרגשתי מדהים. ומאז הכל אפור ומשעמם, אפילו שחזרתי למוטב והכל מתנהל כשורה ואני מתפקדת כרגיל - אני מרגישה שיעמום ואני רוצה להרגיש שוב כמו אז. איך והאם אפשר לשחזר את המאניה בלי צדדיה הרעים, והאם טבעי כל כך להתגעגע כל כך להרגשת שיכרון נפלאה כל כך שאף פעם לא השגתי אותה שלא במאניה?אני לא מצליחה להתגבר על זה ועברו כבר יותר מחודשיים... מה אתה מציע לעשות?

לתותי זה מאד מוכר לי מה שאת מרגישה. הגעגוע למניה, אפילו לפסיכוזה, במיוחד על רקע הריקנות והאפרוריות שמרגישים אחר כך. הפסיכיאטרית סיפרה לי על מטופלת שלה, שלפני קונגרס בו רצתה להבריק היתה מפסיקה את התרופות, אבל משביעה את בעלה שכשהם חוזרים הביתה יכריח אותה לחזור לתרופות כי פשוט אי אפשר לתפקד במצב מאני כל הזמן. לנחם אותך אני רוצה להגיד שכשתרגישי יותר טוב גם לא תרגישי ריקנות, תחזור אליך אנרגיה טובה, פחות מרחפת, יותר על הקרקע, ואז תתגעגעי פחות למניה. אבל זה תהליך, גם פסיכולוגי וגם כימי, וזה לוקח זמן. תרגישי טוב, וחג שמח, תמי.

תודה תמי. זה חצי מעודד.. עברו כבר חודשיים מאז הפסקתי לקחת את התרופות. אני מרגישה כבר טוב, לא מרחפת ולא דיכאונית פשוט אני משתגעת משעמום. הכל נראה לי סתמי, אני פשוט מרגישה רגיל. ואני לא ממש אוהבת את זה יותר, למרות שחייתי כך חלק נכבד מחיי... אני רוצה את ההרגשה הזאת שכוללת רצון עז לקשקש על קירות העיר, של קצב הציור איטי יותר מקצב הרעיונות לציור, הבטן שמסתובבת כמו שנמצאים ברכבת הרים תמידית, שמחה עצומה למרות שלא קורה כלום אובייקטיבית. כי במאניה מרגישים הכל חזק, בעוצמות מאוד גבוהות, ואחר כך שמרגישים עשירית מזה, זה כמו להיות חצי מת למרות שאין דיכאון. אני יכולה להשוות את זה לאלף דברים בכדי לגרום לזה להיות מובן - זה כמו שבדרך כלל מרגישים טוב מאחד עד עשר נאמר, ואני הרגשתי מה זה 200 ועכשיו גם חזרה לעשר היא ממש לא משמעותית למרות שהיא השיא של שאר האנשים. זה כמו לאכול במסעדה הכי טובה פעם אחת ארוכה ואחר כך לחזור לנבור בזבל. זה כמו לילה סוער של אהבה עם אהוב ליבך ואז חזרה לבעל שאת נשואה לו כבר 40 שנה ורק נותן לך נשיקה שהוא יוצא מהבית. זה כמו לשמוע את הקונצרט הכי מדהים ואחר כך לשמוע קולות מקדחה תמידיים, זה כמו לאכול חריף פעם אחת עד שהבטן שלך שורפת ואז לחזור לאכול קציצות עם קינמון ובלי תבלינים. אני לא יכולה להתגבר על זה. כמוהן שאני לא מוכנה לקחת מייצבים כי אז הסיכוי לחוות את זה שוב קטן יותר..אני רוצה למצוא את האיזון אבל לא האיזון שאליו הפסיכיאטר מתכוון אלא האיזון איפשהו בין המאניה לפסיכוזה- מקום שאפשר להרגיש מאניה מאוזנת נאמר, אך לא עד כדי משהו פסיכוטי. אני מרגישה שבינתיים אני רק מעבירה את הזמן עד שאני ארגיש כה שוב. אני משקיעה בשינה ועבודה כי את השאר מה שווה לחוות אם מרגישים פשוט רגיל?? בימים שזה ממש גרוע אני מייחלת לדיכאון שיביא את הפסיכיאטר שיביא את הSSRI שיעוררו את המאניה ואז אני אברח ממנו ולא אחזור עד שזה ייגמר לי שוב.... מה יהיה איתי תמי וד"ר גיורא?

תותי כל כך יפה כתבת על העוצמות של המאניה. אבל בחוויה שלי היה במאניה גם סבל. והיא היתה גם מאד מעייפת. אני מאמינה שהעוצמות הגבוהות של המאניה חלקן כימיות אבל חלקם מבטאות גם אולי את האישיות שלך. שאוהבת סיכונים, שאוהבת מצבים קיצוניים של רגש, שלא פוחדת מהבלתי מקובל, לא פוחדת להשתגע. אני כבר לא רוצה להשתגע יותר. מיציתי. אני כן יודעת שיש מצבים בחיים שאני חווה רגשות בצורה יותר אינטנסיבית מאנשים אחרים. כשמגיע אצלי כעס הרבה פעמים הוא מציף אותי, גם היום. והעצב יכול להביא אותי לבכי מאד מאד בקלות. וגם השמחה, ההתלהבות. וגם האהבה. כאן זו אני שמעבר למחלה. כאן זו אולי תותי שאת מחכה לחזור להיות. בעיני חלק מהעניין זה לנסות למצוא את הקסם ברגעים הקטנים והאפורים של החיים. לנסות להנות גם מהבעל לו נשואים 40 שנה, גם מהתבשיל עם הקינמון, ולא רק מהמאהב ומהחריף שתיארת בכאלה געגועים. אפשר למצוא עניין גם בחוויות היום יומיות הפשוטות. אפשר למצוא גם בהן טעם, והן לא פחות מבחינה איכותית, רק אולי מבחינת הווליום שלהן. ויש גם חסרונות למאניה. למשל, התפרצויות הזעם. לפעמים כשכועסים בצורה כל כך חזקה, אנשים לא מקשיבים לתוכן, אלא רק לאופן שבו הדברים נאמרים. וזה די מעצבן, שלא מקשיבים למה שמעבר לצעקות. אבל אולי ללמוד לכעוס בצורה פחות קולנית יכול לעזור לנו קצת בחיים. אל תתיאשי, תותי. את הרבה יותר ממאניה. יש בך את העוצמות האלה. אבל כרגע את בתקופה של פיאנו ולא פורטיסימו. יותר שקט, פחות מתובל, פחות צבעוני, אבל לא פחות משמעותי. מקווה שעזרתי לך קצת. חג שמח, תמי.