מניפולציה ???או דימיון????

בת 33 נשואה טריה בהריון. בעבר עברתי משבר - והייתי מטופלת ע"י פסיכיאטר. לפני שנתיים התחלתי עבודה וכמה ידידים קרובים ידעו על הטיפול ועל המחלה. לפני שנה בערך התחילו הצקות בעבודה - ריכולים וזריקת כל מיני אינפורמציות שידועות לי ולמעטים מקורבים. החשד עלה שלא מדובר בדימיון כאשר דברים נאמרו בקול רם אפילו. חשדי הוא שמישהו הדליף עליי שאני גם עובדת וגם חולה ואולי אני עושה מיליונים והם לא. ולכן אולי ההצקות. עברתי מאז עיר התחתנתי עם בעלי ועברתי לעבוד בעבודה אחרת. הכל הסתדר אבל שוב בעבודה התחילו הצקות סתמיות גם ע"י הבוס וגם על ידי העובדים. יש לציין שהעבודה שעברתי לעבוד בה יש לה קשר עם העבודה הקודמת . אותו תפקיד רק חברה מתחרה במקום אחר. העיניין הוא ששמתי לב שבעלי ובני משפחתו גם לא טלית שכולה תכלת וגם הם מכירים ומשפחתם מכירה את הבוס בעבודה וכמה מהעובדות. יש לציין שבעלי גם כן מוכר כסובל מבעיה נפשית. לאחרונה ישנו שקט אבל אני יודעת שזה דבר זמני כי עבדתי על עצמי על פחות לקחת ללב. אני פשוט לא מבינה ממה התחיל הכל כי זה אף פעם לא קרה לי וזה ממש רק בשנה וחצי האחרונות. בערך פחות או יותר. אגב בעלי נורא קשה איתי בעינייני הכספים בבית ודורש ממני הרבה מעבר למה שאני מקבלת בתמורה לזה שאני אישתו ולזה שאני אישה בכלל ובהריון בפרט , שזה גם ככה קשה. הדבר קשה כי לבן אדם חולה קשה ממילא עם הרגשות והתגובות שלו ועוד תוספת של לחץ חברתי מעייפת את הנפש והתופעה מקוממת מכעיסה מעליבה ומשפילה. אני מתעבת את הבוס שלי בעבודה יותר מהכל ולדעתי הוא בהתנהגות שלו מסתיר על הרבה פגמים באישיות שלו ובכלל לדעתי יש לו מה להסתיר מקווה שיש לו סיבה טובה להתנהגות הזאת. אבל עם בוסים לא כדאי להתעסק, כמו שאומרים. בכל מקרה אני יודעת שבמצבים כמו שלנו המוגדרים חולים יש עולם מלא ברגשות שחלקנו לא מחוסנים כמו אחרים אבל השאלה אם האחרים עוברים דברים דומים למה שסיפרתי. אני אשמח לקבל תגובות ועצות מה הייתם עושים במיקרה דומה , איך הייתם נוהגים , מה הייתם מרגישים?

לזקוקה לתשובה מעניין כי בדיוק באתי למחשב ולפורום כי רציתי להעלות סוגייה דומה לשלך, לא ידעתי בדיוק איך לנסח אותה ולמה להתייחס, והנה ראיתי את ההודעה שלך. את מתייחסת לקשיים בעבודה סביב זה שאנשים יודעים על המחלה, מרכלים, מציקים. אני רוצה לשתף אותך ואת האחרים בקשיים שלי. המצב שלי מורכב בגלל שאני פסיכולוגית, שסובלת ממניה דיפרסיה. מן מצב כזה של "מרגל בעורף האוייב", פסיכולוג שהוא גם משוגע, מטשטש את הגבולות המלאכותיים אבל האפשריים בין אנשי מקצוע לחולים. בגלל העירבוב הזה היה עבורי הרבה בלבול וקושי בגיבוש הזהות המקצועית שלי והזהות שלי כאדם חולה. זה רלוונטי שנכיר בעצמינו כחולים, כדי שנדע לטפל בעצמינו בתקופות הקשות יותר. וזה עצוב שבמקומות עבודה אנחנו צריכים להסתיר את מחלתינו. שזה בושה להיות חולה נפש. שיש כזו בורות בארץ בנוגע למחלות נפש, לצערי הבורות היא גם הרבה פעמים בקרב אנשי מקצוע. לפני כשנתיים נולדה ביתי השנייה ובעקבות לידתה נכנסתי למשבר דיכאוני לא פשוט. המשכתי לעבוד כי לא היתה לי ברירה, אני באמצע ההתמחות ולעזוב ולהודות שאני בדיכאון משמעות פגיעה משמעותית בסיכויי ההתקדמות המקצועיים שלי. צימצמתי ככל שיכולתי את המטופלים שלי. טיפלתי בעצמי ככל שיכולתי. אבל היו גם מעידות. ובמסגרת המעידות, מתוך רצון שיקבלו אותי, סיפרתי לחברה לעבודה על הבעיה שלי. היא לא שמרה על הסוד וסיפרה לפסיכולוגית האחראית עלינו שיש לי איזה סוד שבגללו אני עשוייה לפגוע במטופלים. הסיבה לכך שעשתה זו לא היתה מקצועית נקייה, אלא על רקע סיכסוך אישי בינינו. אני הייתי צריכה להמציא סוד אחר, מתון יותר, כדי לצמצם את הנזק. כי כולם התחילו לרכל עלי שהייתי פסיכוטית, מאושפזת וכו'. אז סיפרתי שבלידת ביתי הראשונה היה לי דיכאון לידה. זה הרגיע את הנוגעים בדבר. דיכאון לידה שכבר עבר זה בסדר. מניה דיפרסיה- זו כבר מחלת נפש כבדה יותר. אותה צריך להסתיר. אני שונאת סודות ושקרים, אבל מחלתי לימדה אותי שהם הכרחיים. לפני כמה שבועות העלתי כאן בפורום את הדילמה שעמדה בפני כשהייתי צריכה או כשבחרתי לשקר למשרד הבריאות ולא לכתוב שאני חולה במחלת נפש. כי פסיכולוג בארץ לא יכול להיות גם חולה. או לפחות צריך לעבור עינויים של ועדות רפואיות שכבא עברתי בתקופת הלימודים. מה שאני מנסה להגיד הוא שלא קל להיות חולה נפש. לא רואים מחלת נפש בשונה ממחלות פיזיות. אין הכרה בזכות של חולה בדיכאון לחופשת מחלה. צריך להמשיך לעבוד, לתפקד, ומי כמוך יודע כמה זה קשה. והרכילות החברתית והבורות שמתלווה אליה מאד מקשה ומכאיבה. ומה בידינו לעשות כדי לשנות זאת? פעם רציתי לכתוב ספר "אני רוצה לספר לעולם על השיגעון שלי". ספר כזה לא ייכתב בשנים הקרובות. אבל לפחות במגע שלי עם האנשים שסביבי אני מנסה כמה שיותר להסיר קצת את הצביעות והבורות שקשורים ליחס של החברה כלפי חולי הנפש. אני אומרת שאני חולת נפש וחברים שלי אומרים אני לא מתייחס אליך כחולת נפש ואני עונה, אבל מניה דיפרסיה היא מחלת נפש. אני תמי, ברור. אבל יש לי מחלת נפש, היא לא כל כולי, אבל היא חלק ממני, והיא זכאית להכרה ולהתייחסות ולתמיכה, כמו כל מחלה אחרת, וזו לא בושה, ונמאס כבר שצריך להסתיר ולהתחבא ולשקר כדי לחיות כמו כולם. מקווה שעזרתי לך במשהו, תמי.

הי תמי, התרגשתי לקרוא את מכתבך ורציתי לשאול אותך על מחלתך, אם אפשר. האם באמת לא צריך לדווח עליה? אני יודעת מנסיון שבעזרת תרופות אפשר למתן את המחלה ולתפקד די כרגיל, אך האם יש חוק שאוסר על חולים לטפל בנפש אחרים? מה לדעתך היה קורה אם היית מגלה את האמת באותו טופס מדובר? איך יכול להיות שדווקא במערכת בריאות הנפש לא מקבלים את הדברים האלו בצורה אחרת? איך את מתמרנת בחייך בין המקצוע והעבודה הקשה שהוא מצריך לבין משפחה המחלה - והצורך הברור להסתיר? למרות התרופות עדיין ישנם פלופים של מאניות ודיפרסיות במחלה - האם את לא חוששת לטפל כך או שמטופליך החולים באותה מחלה יבחינו בכך? האם היית הולכת למטפל שאת יודעת בבירור שיש לו מחלת נפש (מילים שלך) ידועה בצורה גלויה? אם אין עם כך בעיה מדוע מעבירים הוועדות עינויים כמו שאת מכנה אותם? אני מודה לך ומתנצלת על מטר השאלות...