לכולם

שלום, רק רציתי להגיד שככל שהאינטיליגנציה שלי מתפתחת אני רק יותר מבינה כמה זה טיפשי לאסוף כמה סימפטומים שחוזרים על עצמם אצל אנשים ולתת להם שם,ואז לקחת כדור כימי שמי יודע במה עוד הוא פוגע,ולדחוק את הסימפטומים האלה פנימה. זה פשוט מצחיק אותי לראות את כל האנשים כאן שקוראים לעצמם בשמות גנאי האלה ש הרופאים נתנו להם,ובאמת חושבים שזה יעזור להם. הסתכלתי בסימפטומים של כל מני "מחלות" והזדהתי לפחות עם 4 מהם,אז מה,ויכול להיות שאני חולת נפש,למי אכפת,אני בחיים לא יקח תרופות שידחיקו את הדברים האלה,אני יטפל בהם בדרך שבאמת תשנה אותם,ולא שברגע שאני יפסיק לקחת את התרופה הם יחזרו. המוח שלנו הוא לא רק מכונה שניתן לשנות בה דברים ו"לתקן" אותה,זוהיא הנפש,הנשמה שלנו שאנו מתעסקים איתה. בושה לכל האנשים שמכריחים אנשים עם בעיות לגיטימיות לקחת תרופות,זה פשוט לא צריך להיות ככה, רק במקרים ממש חמורים של חיים או מוות אני יכולה להבין,אבל זה פשוט נהיה בדיחה,כל בן אדם שני הוא סכיזופרן,וכל בן אדם שני סובל ממאניה דיפרסיה,מה קורה לחברה שלנו, לא שזה לא מועיל,האנשים ששמו עליהם עכשיו תווית יצטרכו לחיות עם השם השני שלהם כל חייהם,ועוד זה סתם גורם להם להרגיש כאילו הם "משוגעים" ו"חריגים", אני הוגדרתי לפני כמה שנים כסובלת מ"חרדה ומחשבות טורדניות",רק שבכלל חשבתי על זה זה גרם לי לערך עצמי נמך,וגרם לי לבעיות,וכשבכלל שחכתי מזה,וניסיתי להתמוד עם החרדה מתוך שורש הבעיה ומתוך התמודדות עצמית היא פשוט נעלמה,אני כלכך שמחה שלא לקחתי תרופות. אז אתם תעשו את ההחלטות שלכם,אבל לדעתי יש פה משהו לא בסדר בכל העניין,שאנשים צריכים להתעורר ולהבין אותו. קרן,בת 18

והיכולות והרקע ועוד ועוד שבלעדי לו או לה. הצלחת, לבריאות. עם כל הביקורת על התרופות ,שהיא לגיטימית כמובן,יש להן הרבה מן המועיל. אף אחד לא פונה לפסיכיאטר כי פשוט חסרה לו הרפתקה. ההרפתקה היא לפעמים סיוט ארוך ומייגע, ואם יש משהו שיקל,אז למה לא. אני מקווה שההצלחה שלך לא תהיה זמנית,והלוואי שלא. אך,עשי טובה,תניחי לכואבים.

ראשית, רק 1% מהאוכלוסייה יש סכיזופרניה ועוד רק 1% יש מניה דפרסיה ולכן לא מדובר ב-"כל אדם שני". הפרעות אישיות-10%, חרדה ודיכאון- 25%. שנית, לא מדובר בטיפול ב"נפש", אלא בתרופות שגורמות לשינויים ארוכי טווח בתפקודים מוחיים. התפקוד של המוח משתנה בעקבות נטילת התרופות ולא מדובר רק בשינויים קצרי טווח אלא משהו שנמשך לשנים רבות ולכן גם הסימפטומים לא בהכרח חוזרים כאשר מפסיקים עם התרופה. שלישית, תיתכן פגיעה בדימוי העצמי בעצם הטיפול ונטילה יומיומית של תרופות אך זה צריך להישקל מול הסבל של האדם שפנה (או הופנה) לבדיקה פסיכיאטרית. אין פתרון אחד שמתאים לכולם. רביעית, במבחן התוצאה- טיפול תרופתי הוא ברוב המקרים טיפול זול, זמין, מהיר, יעיל ולכן בסה"כ התועלת גדולה מהנזק. טיפול נפשי-פסיכולוגי יכול להינתן במקביל לטיפול הרפואי הפסיכיאטרי ואין בהכרח סתירה בין השניים.

אין לי כוח נפשי רב כעת להגיב לך, ובכל זאת... שלא תדעי, אבל לעיתים מגיעים למצבים של לית ברירה. לא הייתי למשל מעלה על דעתי שאגיע למצב נפשי לו הגעתי כיום בחלומותי השחורים ביותר. אני באופן אישי מת, ממש מת, לא לקחת תרופות. אך כשהפסקתי לקחת תרופות חזר לו הדיכאון, וזה תאמיני לי סיוט בל יתואר. כל עוד אפשר ללא תרופות- נפלא. אני ממש לא בעד תרופות ולייבלים. אבל אני יודע לגבי עצמי, שנכון למצבי הנפשי דהיום, בלי תרופות (שעדיין לא עוזרות לצערי) אני ממש על הקאנטים (וזה בעדינות) תרגישי טוב, ושתישארי רק עם חרדות שתוכלי להתגבר עליהן.