כעס

שלום לכולם אני בטיפול 8 חודשים ובדרך כלל הכל בסדר. ועכשיו אני נורא כועסת על המטפל שלי שביטל פגישה בגלל נסיעה. אני יודעת שזה החיים שלו ומותר לו ליסוע ולנוח ושיש לו משפחה אבל אני מרגישה מתפוצצת מכעס שזה הזמן שלי והוא לא כאן! אני פתאום שמה לב שאני ממש תלויה בו ולא חשבתי שאני ארגיש ככה. אין סיכוי שאני אגיד לו את ואני מרגישה שעכשיו אני צריכה לשחק כאילו גם לא איכפת לי שהוא נסע ולא להגיד לו כלום. בכלל לא בא לי יותר ללכת אליו מרוב שאני כועסת. מה זה כל הרגשות האלה?? תודה נטע

נטע היקרה חלק ממה שאת מרגישה קשור לקירבה הגדולה שאת חשה כלפי המטפל שלך, שפתאום "עוזב אותך" בגלל חייו האישיים. נראה היה שהוא שם בשבילך, מאה אחוז בשבילך, את נפתחת בפניו כמו שאולי לא נפתחת בפני אף אדם לפניו, הוא תמיד קיבל אותך והבין אותך ולא שפט אותך, ועכשיו, כשאת כל כך צריכה אותו ותלויה בו, הוא עוזב? חלק ממה שאת מרגישה קשור אולי בדמויות אחרות קרובות שעזבו אותך בעבר. אולי. קוראים לזה טרנספרנס- העברה- כשאנחנו "מלבישים" על אדם אחר, במקרה זה המטפל שלך, רגשות שקשורים לאנשים אחרים משמעותיים. כי כביכול זה כעס לא הגיוני, אבל מי אמר שרגשות הן הגיוניים? לדעתי, ומנסיוני כמטופלת, דווקא נורא חשוב שכן תגידי למטפל שלך איך הרגשת, כשיחזור. כאן יכול לבוא שינוי גם ביחסים בינכם, שיהפכו ליותר כנים ויותר אמיתיים, וגם בקבלה שלך את עצמך. מותר לכעוס, מותר לבטא רגשות שליליים, והמטפל בדרך כלל לא שופט אותך על זה. זה הרעיון בטיפול- קשר לא שיפוטי. אם מישהו לא שיפוטי כלפינו, לאט לאט אנחנו הופכים פחות שיפוטיים ויותר אמפטיים כלפי עצמינו. ואז קל לנו יותר לאהוב את עצמינו, למרות שלפעמים אנחנו די נוראיים... גם אני הרגשתי לא פעם כמו שאת הרגשת. לא רציתי לחזור אליה, למטפלת שלי. כל כך כעסתי עליה. הדבר שהכי התחשק לי זה לשלוח לה את הכסף שאני חייבת לה בדואר, ולא לראות אותה יותר לעולם. אבל זה עבר לי. וזה לימד אותי המון על עצמי. תבדקי עם עצמך ואיתו ותראי שבסופו של דבר הכעס הזה יהפוך מרגש לא נעים למתנה ושיעור חשוב. בהצלחה, תמי.

ואני רוצה להגיד לך שזה כבר מצויין שאת יודעת שמדובר בכעס, וזה כבר ממש טוב שאת יודעת לזהות שבעצם את מתפוצצת מזעם, ורק שתדעי, זו התגובה הכי טבעית בעולם ואמיתית, ובואי נאמר, שאני קוראת בפורומים כאלה כבר הרבה זמן, ופעמים רבות מאד הועלה הנושא הזה: הכעס הגדול על המטפל שעוזב (את יכולה לחפש כאן בפורום או בפורומים השכנים) . הרבה פעמים עם הרגשה של מבוכה, או בושה, כי זה לא הגיוני, או לא "בוגר" להרגיש ככה. הרבה פעמים מנסים להסתיר את זה, מפני המטפל ואולי בעיקר מפני לשמוע את עצמך אומרת את הדברים. כמו שאת מנסה באומרך: "אין סיכוי שאני אגיד לו"... קונפליקט. חשבי למה את כל-כך פוחדת לומר לו, לתת לו לגלות מן אמת מפחידה כזו, או לשמוע את עצמך נפתחת כך לפניו. האם את לא רוצה להרגיש מולו או מול עצמך חלשה מידי ולא מוגנת? עדיין לא מאמינה מספיק במה שיקרה אם הדברים יוודעו? יצירת הקשר הטיפולי היא דבר מאד מפחיד. את באמת הופכת להיות תלויה באיזה אופן תוך פיתוח אמון. מי אמר שזה לא מפחיד. מפחיד ועוד איך. אבל זה המפתח ליצירת קשר חיובי ובונה. וזה קורה לאט לאט. מטופלים נמצאים במצב מאד עדין כלפי המטפל, חשופים כאלה, ולכן גם עולים רגשות כאלה ובעוצמות חזקות, ודווקא עליהם ובמיוחד עליהם כן צריך לדבר בטיפול. כלומר, להשתדל. לא לעשות בכח את מה שלא יכולים. אני משערת שהמטפל מאד מכיר את הנושא הזה, אצל מטופלים רבים. נושא הכעס שעולה וצף בזמן הודעה על ביטול פגישה הוא נושא שנמצא בלבם של הרבה טיפולים, ובאמת כפי שאמרתי קודם - זוהי תגובה טבעית ואמיתית ועליה צריך לעבוד והרבה. גם אני התפוצצתי מכעס כאשר הוא הודיע לי פתאום שפגישה מבוטלת כי חופש. גם אני לא רציתי לבוא יותר. לא לראות. ההרגשה הזו חזרה גם בפעמים אחרות. אבל כל פעם מדברים על זה וכל פעם זה אחרת. קצת. בפעם האחרונה זעמתי מאד, אבל הדיבור הרחיק קצת את הכעס ויצאנו לחופש מתוך הרגשה של אהבה. בוודאי שהיה עוד כעס, אבל הוא נדחה מעט ותחושות חיוביות היו גם. יבוא הזמן שבו תוכלי לומר ולהעביר למטפל את מה שאת מרגישה עכשיו. אולי צריך לחכות, ואולי זה יקרה ממש בפגישתכם הבאה. האם תרשי לו להכיל את הכעס שלך? המממ .... הדיון בנושא חשוב מאד להתקדמות הטיפול, וכל טיפול כאמור בקצב שלו. להתקדמות, והחזיקי מעמד.