המטפל הפצוע- האם זה אפשרי?

בדיון האחרון בו השתתפתי כאן, בנושא של אי הדיווח למשרד הבריאות על מחלתי, עלה נושא אחר, בין השורות, שהייתי רוצה להביא אותו כאן לדיון חדש. רציתי לשאול את דעתכם לגבי האפשרות- יתרונות וחסרונות- שהמטפל שלנו יהיה בעצמו "פצוע"- חולה במחלה נפש או סובל מבעיה נפשית דומה לזו של המטופל שלו. איך אתם רואים את זה? באיזו מידה הייתם הולכים לפסיכולוג שידעתם שהוא לוקח תרופות פסיכיאטריות? איך אתם רואים את מהות הקשר הטיפולי? מעניין אותי לדעת מה הדעות של האנשים כאן. גם לי יש דעה, מן הסתם כי אני מטפלת כזאת, פצועה, אבל מעניינת אותי דעתכם. תמי.

היי, שלחתי לך מייל, דנה

תמי שלום מאז ומתמיד כשישבתי מול פסיכיאטר או פסיכולוג הייתי מהרהרת לתומי, סתם מסקרנות, האם המטפל שלי לוקח\לקח כדורים או לא... אני חושבת שאיכות הטיפול לא צריכה להפגע מהעובדה שהמטפל "פצוע", לפעמים יש לזה יתרון בכך שהמטפל יכול להבין יותר טוב את המטופל... כמובן שחשובה גם מידת הפציעה. אני סומכת על מי שעוסק בתחום הנפש שהוא מספיק אחראי להחליט אם הוא כשיר להיות מטפל או לא... את שאר המלאכה יעשה המטופל... אני מכירה מטפלים שגמרו את לימודיהם בהצטיינות, הם בעלי ידע רב בריאים בנפשם... אך אני לא הייתי הולכת אליהם לטיפול וגם לא ממליצה לאחרים... נינה

פשוט הנעל קצת קרועה....

השאלה הראשונה היא איזה מידע צריך להיות בכלל למטופל על המטפל שלו. בארץ רוב הפסיכולוגים מאמינים שטובת המטופל היא שהוא לא ידע עליהם שום דבר. כלומר גם אם המטפל סובל מבעיה או ממחלה כלשהי שדומה לבעיה של המטופל זה לא משהו שהמטפל צריך לספר לו. המטפל הוא מעין "לוח חלק" שהמטופל משליך עליו באופן חד צדדי. יכול להיות שישנן גישות נוספות אבל זאת הגישה הנפוצה ביותר. ייתכן שהמטפל יכול להיות פצוע אך אין סיבה לשתף את המטופלים שלו בכך.

לדור אינני חושבת שעלתה השאלה אם לספר למטופל או לא זה בכלל דיון בפני עצמו... דיון אחר... השאלה היא תיאורתית: אילו ידעת שהמטפל שלך מטופל האם היית מוכן להיות אצלו בטיפול? נינה

אני במצב דומה לשלך, אני לא יודעת מה הייתי עושה בעבר לפני שהייה לי משבר נפשי - האם הייתי מוכנה ללכת למטפל "פצוע", אבל כיום זה דבר שמתקבל אצלי על הדעת, אך לא הייתי רוצה לדעת על זה כלום, על המצב הנפשי של המטפל שלי. כמטפלת אני חושבת שאנחנו יכולים להשתמש ברגישות שלנו ובחוויות שלנו בכדי להבין את המטופלים טוב יותר אך צריכים להיזהר מהזדהות, לדעת להבחין מה "שלי" ומה "של המטופל" ומה השוני ביני לבין המטופל. בנוגע לחשיפת הקושי הנפשי שלנו כמטפלים - אני חושבת שזה יהייה לא נכון לחשוף אותו בשום אופן שהוא, ושנכון הוא לאפשר למטופלים לראות אותנו לפי הדמות שהם זקוקים שנהייה עבורם. ועוד דבר נוסף - לפני כמה זמן יצא לי לשמוע ממישהו שידע משהו אודות מצבי הנפשי והוא הייה דווקא שמח אם הייתי מטפלת שלו בגלל שעברתי מה שעברתי, אז יש גם כאלה שלא ירתעו מכך... סופ"ש נעים לכולם אני.

לכולם תודה על תשובותיכם הרבות והמגוונות. לדור- לגבי "לוח חלק". זו הגישה המקורת של פרויד ושל הפסיכואנליזה, אבל היום יש גישות טיפוליות חדשות- הסלף, האינטרסובייקטיביות, שמדברות לא על פסיכולוגיה של איש אחד בחדר- המטופל, אלא על מפגש של שני אנשים, מפגש לא סימטרי, אבל הדדי במובן של ההשפעה ההדדית שיש לכל משתתף על התהליך הטיפולי. משתפרת יקרה, אני מסכימה מאד עם דבריך על הצורך להפריד בין הפצע שלנו לזה של המטופל. זה נכון בכל מקרה שעולה הזדהות יתר עם המטופלים בטיפול, וזה קורה במקרים רבים ונוספים, לא רק לגבי מחלות נפש, באופן ברור. לגבי חשיפה בטיפול. חשיפה בכלל היא כלי חשוב בעיני, אבל לא בכל מחיר ולא של כל דבר. ברור שמחלת נפש מרתיעה ויכולה להסית את תשומת הלב של המטופל מעבודה על עצמו למחשבות על המטפל ועל כשירותו. אבל השאלה שלי היתה יותר כללית- מהי העמדה הטיפולית הנכונה- האם אכן "לוח חלק"? אני מאמינה שבטיפול יש מפגש בין שתי נפשות- של המטפל ושל המטופל. המפגש הוא בעצם ברית בין החלק המטפל של המטפל והמטופל לצורך טיפול משותף בפצע של המטופל. אבל הפצע של המטפל נמצא שם גם הוא, ברמה המודעת והלא מודעת. והוא יכול לגרום מצד אחד לאמפתיה ורגישות רבה יותר לסבל של המטופל, ומצד שני כמובן להטות את המטפל מעבודתו המקצועית בשל הזדהות יתר וכד'. לכן חשוב שאנחנו המטפלים נהיה בטיפול אישי, בהדרכות, נתייעץ עם קולגות, בכל פעם שאנחנו מרגישים שהסיפור האישי של המטופל נוגע בשלנו, ואנחנו "מתערבבים". המודעות היא שיוצרת את ההבדל ואת המקצועיות. אבל לפעמים טועים, ויש "כשלים אמפתיים"- בלשונו של קוהוט- מקומות בהם לא מצליחים להבין נכון את המטופלים, מכל מיני סיבות. הטעויות האלה הן חלק מהתהליך, לומדים מהן המון ומתקדמים דרכן אם יודעים לשים לב ולתקן. המטפלים הם קודם כל בני אדם, ולדעתי לכל אדם באשר הוא אדם יש פצע. זה לא חייב להיות מחלת נפש אבל מי מאיתנו לא חווה חסר, אובדן, קונפליקט, טראומה מסויימת? המחשבה שהמטפל הוא חף מבעיות נפשיות היא חלק מהאידיאליזציה שיש לנו על המטפלים שלנו, אידיאליזציה שהיא חשובה בהתחלת התהליך, מאפשרת יצירת אמון וטרנספרנס חיובי. אבל חברי היקרים, מתוך הכירותי האישית עם הפסיכולוגים שאיתם אני עובדת, צר לי לאכזב אתכם- אנחנו מאד מתוסבכים.. אחרת אולי לא היינו מגיעים לעיסוק הזה בנפש ובסבל האנושי. אבל אנשי מקצוע רציניים מטפלים בעצמם ונמצאים בתהליך ארוך ומבוקר של הכשרה השתלמויות ולימודים כדי לשפר את המודעות העצמית שלהם ואת כישוריהם להכיל לתמוך ולעזור למטופלים. שנהיה כולנו בריאים ושמחים. תמי.