לפסיכולוגים שלום רב,

לפסיכולוגים שלום רב, הנני תלמיד לפסיכולוגיה שבקרוב מסיים את התואר הראשון ובשאיפה להמשיך לתואר שני בעבר סבלתי מהפרעת דיכאון קשה וקיבלתי טיפול תרופתי כאשר קיבלתי את התרופות הרוקחת רשמה את פרטיי ולמיטב הבנתי המידע עלי הועבר למשרד הבריאות שאלתי היא בעצם במידה ואלמד תואר שני האם זה יכול למנוע ממני להרשם בפנקס הפסיכולוגים ??? זה מאוד מטריד אותי מכיוון שהשקעתי את כל כולי ללימודיי. בברכה: אלעד

תהיה רגוע. אתה יודע כמה פסיכולוגים יש, שמקבלים טיפול טיפול תרופתי?!?! יותר ממה שאתה מתאר לעצמך. אז העובדה שסבלת מדכאון, והנושא טופל תרופתית בהחלט לא תפגע בסיכוייך להתקבל ללימודי M.A. בפסיכולוגיה.

אני לא משוכנעת שאין לך סיבה לדאוג. כשמגיעים לרישום בפנקס הפסיכולוגים יש סעיף שצריך להצהיר שאינך סובל ממחלת נפש. לא ברור אם מעבירים את האינפורמציה, כי אם לא אושפזת ואין וויתור סודיות- אי אפשר למסור למשרד הבריאות על הטיפול התרופתי שקיבלת. לכן- עדיף שתסתיר את הדיכאון שלך כשזה קשור ללימודי התואר השני בפסיכולוגיה. אמנם יש פסיכולוגים שמטופלים תרופתית- אני אחת מהן, אבל אני לפחות לא פרסמתי את זה כשהתקבלתי ללימודים, וזו עצתי גם לך. בהצלחה, תמי.

קודם כל רוקחים מחוייבים לחיסיון רפואי לגבי כל מידע שמגיע אליהם במסגרת תפקידם. שנית יש דיווח למשרד הבריאות לגבי תרופות מסויימות אך מדובר במידע שאין לאוניברסיטה או אפילו למשרד הבריאות עצמו עניין או יכולת להגיע אליו כאשר מחליטים על קבלה ללימודים או לעבודה בפסיכולוגיה או בכל תחום אחר שדורש רישוי מהמדינה. אם היית מטופל במרפאה ציבורית לבריאות הנפש או היית מאושפז במחלקה פסיכיאטרית זה כבר מידע הרבה יותר נגיש ואליו יכולים להגיע אם תחתום על וויתור סודיות רפואית.

למטופל ולגאולה הלוואי והיינו חיים בעולם שבו אפשר להיות גלויים לחלוטין עם הביורוקרטיה. שבו לא היו מפלים אותנו בגלל כל מיני בעיות שיש לנו. באנגליה יש פתיחות רבה יותר לגבי מחלות נפש. שם דווקא מעדיפים לקבל לעבודה בבריאות הנפש אנשים שיש להם מחלות כאלה, מתוך אמונה שדווקא אלה שעברו דיכאון, פסיכוזה וכד', מבינים טוב יותר את המטופלים ויכולים לעזור להם. שם אין הפלייה גם במקומות עבודה על הרקע הזה, ויש חוק שמגן על אדם שפוטר מעבודתו על הרקע הזה. המערכת שלנו בארץ עדיין לא מספיק פתוחה. אין בשאלון של משרד הבריאות שאלה לגבי- האם יש לך אסטמה או מחלות פסיכוסומטיות אחרות. אבל כן האם יש לך מחלת נפש, מן הכללה כזאת. אם יש לי הפרעה ביפולרית, ואני מאוזנת מבחינה תרופתית, למה איני יכולה להרשם לפנקס הפסיכולוגים? למה זה צריך להיות חוצץ ביני ובין מקצוע של בריאות הנפש? והאם בגלל שאלות של "יושר" אדם צריך להפסיד את תפקיד חייו? הרי לא מדובר כאן בהסתרה של פגם אישיותי. המיונים לתואר שני בפסיכולוגיה הם מספיק קפדניים וכוללים ראיון אישי והמלצות ממקומות התנדבות שבהם מתרשמים לעומק מאישיותו של המועמד. לפנקס הפסיכולוגים מגיעים אחרי שמסיימים את כל לימודי התואר השני. ואז שואלים אותי האם אני חולת נפש, אחרי כל התהליך הזה, ואז אני אמורה להגיד להם שכן? אני מגדירה את עצמי כאדם מאד פתוח וגלוי. אני מאמינה שההתנסויות שלי- מחוויות הדיכאון, המניה, הפסיכוזה שעברתי ומהטיפולים הפסיכולוגיים הארוכים בהם אני נמצאת הם כלים מקצועיים רבי ערך וחשיבות למטופלים. הרבה יותר ממטפלים ש"לא היו שם" ולומדים על חוויית הדיכאון מהספרים והתיאוריות. במהלך עבודתי אני נתקלת באנשי מקצוע ומשתפת אותם בנסיון שלי, האישי והמקצועי. אבל לא תמיד אני חושפת. כי חשיפה יכולה לפגוע בי מבחינה מקצועית. ולסיום, רציתי לשאול אתכם- גאולה ומטופל- האם אתם, בהתנסות שלכם עם מקומות עבודה אחרים, חושבים שהמידע על מחלת נפש שיש לכם או לא צריך להיות נגיש למעסיק שלכם? האם כשיש לכם דיכאון אתם יכולים לקחת חופשת מחלה כמו בכל מחלה אחרת, בלי לחשוש מפיטורין? האם בראיון עבודה אינפורמציה כזאת לא תפגע בסיכויים שלכם להתקבל? והאם בכל מצב הערך של אמירת האמת חשוב יותר מכל דבר אחר? מאחלת לכולנו רק טוב, תמי.