שאלה על געגועים

לדר' הידש שבוע טוב בשבתות תמיד אני הכי מהורהרת , הגעגועים למטפל שלי הכי חזקים ואני חושבת עליו המון. אז חשבתי על זה שבפסח הוא היה בחופש והתגעגעתי אליו נורא, וכשהוא חזר אמרתי לו את זה, והוא פשוט חייך. 4 פגישות פיספסנו , שבועיים שלמים והוא בכלל לא אמר לי שהוא גם ההתגעגע. אני קצת נבוכה לשאול אותך שאלה אישית, אבל זה יעזור לי מאד, קורה שאתה מתגעגע למוטפל/ת שלך בין הפגישות? קורה שאתה כבר מחכה לפגישה הבאה? שאתה מרגיש לפעמים שאתה אפילו מקנא בזמן שהיא עם אנשים אחרים? ואם כן אז המטפלים יכולים להגיד את זה? תודה, נויה

נויה היקרה את שואלת שאלה כל כך עמוקה ומשמעותית. עד כמה אנחנו חשובים למטפל שלנו? עד כמה הקשר הוא הדדי? עד כמה המטפל שלנו חושב עלינו? אני יכולה להגיד לך שאני בורכתי במטפלת שקשה לה להיפרד ממטופלים. היא ממשיכה לחשוב עליהם ולהתקשר אליהם מדי פעם, גם כשהטיפול בהם הסתיים. ברמה של סקרנות, התעניינות איכפתית, קשר שעדיין קיים גם כשהטיפול הסתיים. כי טיפול זה מין מקדש כזה של אינטימיות. של עוצמת רגשות שיכולה להשתוות אולי רק לזוגיות או להורות או לחברות נפש, אבל כאן זה עוד יותר עוצמתי כי זה לא סימטרי. ואני מרגישה שלמרות שזה לא סימטרי כל כך חשובה כאן ההדדיות. כל כך חשוב לי לדעת שגם היא אוהבת אותי, חושבת עלי בין הפגישות, מתגעגעת אלי. תשאלי אותו, נויה. אני שאלתי. זה רק פתח בינינו את הקשר עוד יותר. שבוע טוב, תמי.

לנויה אכן השאלה של הדדיות היא חשובה מאוד, לכל מטפל ישנם מטופלים רגישים יותר והטיפול אתם זורם יותר וישנם כאלו שהטיפול תקוע יותר. אבל את כולם מטרידה השאלה של ההדדיות כיוון שהקשר מאוד קרוב ואינטימי. אשמח לשמוע תגובות נוספות של משתתפים. שבוע טוב דר' גיורא הידש

הי נויה. התחושות שאת מתארת הן כמובן מאוד טבעיות ומובנות. הייתי בטיפול שנה וחצי אצל פסיכולוג מקסים (הפגישה האחרונה היתה שלשום, אני חושבת שאני עדיין בהדחקה לגבי זה שלא נתראה שוב...אבל זה כבר נושא אחר), ולא אחת מצאתי את עצמי תוהה האם בין פגישה לפגישה גם הוא חושב עלי, שואל את עצמו מה עובר עלי וכו'. זה הכי טבעי בעולם, כי מדובר באדם שרואה אותך ברגעים הכי קשים והכי אינטימיים שלך. אני יכולה רק לספר לך מנסיוני איך אני התמודדתי עם העניין הזה. מבחינתי, הזכרתי לעצמי מתחילת התהליך ובמשך כל אורכו, שלא מדובר ביחסי חברות אלא ביחסים של טיפול מקצועי. עד כמה שהוא היה רגיש ומתחשב ואכפתי, לא יכולתי שלא לשים לב שהיחסים הם מאוד לא שוויוניים, כלומר - בעוד הוא מכיר אותי על כל צדדיי (היפים והיפים פחות...) הרי שאני לא יודעת עליו כמעט כלום, וכל המגע האישי בינינו שקשור אליו מסתכם בעובדה שאני שואלת אותו "מה נשמע" בתחילת כל פגישה. (תמיד שעשעה אותי השאלה הזאת, כי הלא ברור מאליו שהוא לא יבחר לענות לי משהו בנוסח: "המצב חרא, היה לי שבוע נוראי, תשמעי מה עבר עלי....") יכול להיות שהעובדה שהכנסתי לעצמי שוב ושוב את ההכרה הזאת לראש, שהוא לא חבר שלי אלא מטפל מקצועי (מקסים ככל שיהיה) - סייעה לי להימנע מציפיה שהוא יתגעגע אלי או יחשוב עלי כשאנחנו לא מתראים. מעבר לעובדה שמדובר ביחסי מטפל-מטופל, השורה התחתונה היא שמדובר בשני בני-אדם שחולקים חוויה מאוד אישית ביחד. לכן נראה לי די ברור שבמידה מסוימת בוודאי שהמטפל כן נקשר אל המטופל ברמה האישית, אני בטוחה שאכפת לו מהמטופל ושזה לא רק מתן שירות כמו טכנאי לתיקון טלוויזיות... אנחנו עוסקים באנשים וברגשות, וטבעי שאי אפשר להתנתק מהם לחלוטין רק בגלל ה"מקצועיות". על כל פנים, ההמלצה שלי היא ת מ י ד להיות גלויה לגמרי עם הפסיכולוג שלך, וכל רגש שעולה בך - תדברי עליו איתו, הוא בדיוק הכתובת לכך. גם אם זה נראה לך מביך, תהיי בטוחה שזו אינה הפעם הראשונה שהוא נתקל ברגשות הללו, וזה בהחלט עשוי לקדם את הטיפול שלך. בהצלחה !

לנויה וכולן אין ספק שהפסיכולוג או הטפל מרגישים תחושות שונות במשך הטיפול. ובכוונה אני כותב תחושות שונות ולא רק געגועים. השאלה מבחינת המטפל אינה האם הוא מרגיש או אינו מרגיש, אלא עד כמה צריך/אפשר/נכון לשתף את המטופל ברגשות והדברים הקיימים אצלו. אבישג כתבה שעל המטופל לשתף ולפתוח את כל הרגשות העולים עם הפסיכולוג. אבל האם על המטפל לפתוח את כל הרגשות שעולים אצלו? אני חושב שנסכים שהמילה "כל" מיותרת, אבל האם לא לשתף כלל? אנסה להציג את השאלה באופן אחר, אם המטפל לא משתף האם הדברים לא קיימים בפגישה. כלומר, אם אשתמש בדוגמא של אבישג, אם למטפל היה שבוע חרא אז האם זה לא יורגש בפגישה? האם המטופל/ת לא תרגיש זאת? נצא מההנחה שהמטופל ירגיש שמשהו לא בסדר אבל המטפל שותק ולא משתף. מה יקרה ברוב הטיפולים? המטופל/ת יתחיל לחשוב שמשהו שהוא עשה או אמר לא בסדר, כלומר רוב המטופלים יתחילו לחשוב שהם לא בסדר....., אז מה יצא מזה? אנסה להתייחס לנקודה האחרונה והיא הגעגועים. איני בטוח שהכוונה לגעגועים בלבד, מדובר על כך שהמטופל/ת גם רוצים להשאיר רושם כלשהו על המטפל, להרגיש שנוצר קשר אנושי מעבר לפגישה, שהם "נתנו" משהו למטפל ברמה של החוויה האישית. האם זו דרישה מוגזמת? טוב, אני יכול להמשיך בשאלות אבל אני מקווה שהן גם מבהירות את מורכבות הדברים. הידש