באמת מה עושים עם הכעס הזה
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
מה עושים עם הזעם הנוראי הזה כשאי אפשר להוציא אותו ממש החוצה, כשהוא תמיד חוזר לי לבטן, ועוד פגיעה עצמית ועוד הרס, ועוד ועוד ועוד ועוד ולא מספיק ועוד. אז לפני כמה זמן כמעט שלא הייתי כאן, אז מה, ואתמול כמעט החלטתי שוב, וכן, כבר ברור לי למה זה קורה, זה לא בגללי, אז מה, אז מה! ואולי זה כן בגללי, ובכלל מה זה משנה. ברגעים כאלה, זה ממש לא מעניין אותי, אבל ממש לא מעניין אותי. כן, כן, ברור שאמרתי את הכל בצורה הזו ובסגנון הזה, בדיוק בדיוק בגלל שהזעם מציף אותי וכמעט מפוצץ אותי. או קיי, או קיי, אז גם ניסיתי ספורט אינטנסיבי אגרסיבי, קיקבוקסינג, אירובי, קפיצות, משקולות, מספיק אלים, לא? אפילו ניסיתי לכתוב. הנה פה ממש פה וברגע הזה. אבל זה לא זה, זה לא! משהו חסר כאן. זה לא סיפוק זה. מה שצריך הוא הדבר האמיתי. מה שצריך הוא אהבה. א - ה - ב - ה ואין לי אותה אין ואין מצב שתהיה רק מזה אפשר להשתגע!!! בדיוק מזה אפשר להשתגע!!! טוב. יופי. עכשיו נלך לחסל איזו חבילת גלידה, או שלוש. הצחקתי את עצמי. פחד מוות מקיף אותי. פחד מוות. מוות.
גראמפי היקרה מאד נגעת לי ללב בדבריך. מה שיש לי לאמר לך זה משהו בקשר לפחד, שכתב אביתר בנאי וגם שר בשיר שנקרא "מתנות": "תן לשינוי לצמוח אל תפחד מהפחד הפחד הוא רגע זה רגע לפני בין לילה ליום הפחד הוא שער..." והוא דווקא שר על המצב שאחרי שיוצאים מ"זה", שזה מן הסתם משבר נפשי כזה או אחר. אני מאמינה שבאמת בכל פעם שאנחנו פוחדים אנחנו על סף איזה גילוי משמעותי על עצמינו. ואם לא פוחדים לפחד, הפחד עובר ואחריו יש דברים חדשים. אולי זה פילוסופי מדי להגיד לך את זה עכשיו, כשאת כל כך כועסת ומיואשת. ובכל זאת, רק שתדעי שאת לא לבד. לפחות כאן על המחשב את לא לבד. תמי.
