התאבדות

אני כבר 3 שנים שעוברת תקופה קשה שמעיקה עליי בהתחלה למדתי להתמודד עם זה אבל עכשיו אני מרגישה שאזל לי הכוחות אני בחורה עם ראש על הכתפיים שלמדה בבית ספר שהשקיעה אבל ה3 שנים האלו קצת השחירו את השאיפות שלי. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ולוקחת תרופות אך למרות זה עדיין עולה בי המחשבה להתאבד ואני יודעת שאני יעשה זאת בקרוב. הנה שיר שרשמתי כשאני ימות אז כולם ישימו לב כאשאני ימות זה ימחוק את הכאב החיים האלו רק סבל הביאו מה עכשיו עושים? יש שתי אפשרויות להתגבר או לוותר על החיים כשאני ימות אז יהיה לי קצת שלווה כשאני ימות עוד תרד לכם דמעה יהיה לי קשה לעזוב את כל האנשים אך בחיים אין ברירה לפעמים זהו לבסוף הגעתי להחלטה כשאני ימות אפרד מכם בשנאה

כמה נדוש להגיד: התאבדות זה לא פיתרון, יש דרכים יותר יעילות לבטא כעס, להראות ייאוש, להוכיח לאחרים כמה את סובלת. כמה נדוש להגיד את הדברים האלה, וכמה לא יעיל. כי כשרוצים למות, רוצים לסיים סבל בלתי נסבל, ארוך, שנראה שהוא חסר מוצא. אנשים שלא חוו דיכאון לא יכולים להבין את זה. את כהות החושים. את הניתוק מתחושה של חיים. את התחושה ששום דבר לא עוזר ולאף אחד לא איכפת ואין בשביל מה לחיות ואין טעם להתאמץ. ואת התקווה שהמוות יביא שלווה כי לחיות במצב של דיכאון זה כמו לחיות מוות, אז אולי אפשר למות קצת ולהרגיש, סוף סוף בחיים? להרוג את הדיכאון הזה. להרוג את ההרגשה הכי מחורבנת בעולם. להרוג כדי להוליד משהו טוב יותר. אבל אולי אפשר להתאבד בלי להתאבד באמת? בשירים, במילים, במעשים לא מסוכנים? ללכת לים באמצע הלילה ולצרוח את הייאוש החוצה. לקחת איזו כרית ולהרביץ לה את כל החרה. או לחילופין- לבקש חיבוק? נטלי, אני לא יודעת אם המילים שלי עוזרות לך. הייתי שם. יצאתי משם. מקווה שתרגישי יותר טוב ושהתקופה הקשה שלך תחלוף. יש תקופות מסריחות כאלה בחיים. אל תהיי לבד עם מה שאת מרגישה. שלך, תמי.

לנטלי אני מבין שאת רוצה שיסימו לב למצוקה הקשה בה את נמצאת, שירגישו את מה שעובר עליך, אבל רק מי שעבר את הדיכאון העמוק וכפי שתמימי כתב, היה שם, יכול להבין את מה שעובר עליך. את עושה את הדבר הנכון ומשתפת אחרים, לכן חשוב שתשתפי גם אדם הקרוב אליך, וכמובן את הפסיכולוג והפסיכיאטר המכירים אותך. חשוב מאוד. כמובן שאם הגיעו מים עד נפש חשוב להגיע לחדר מיון של בית החולים הקרוב או לפנות לער"ן בטלפון או באינטרנט ולבקש עזרה דחופה. תשמרי על עצמך דר' גיורא הידש

הלוואי שהייתי יכולה להאמין שהתאבדות תפתור את הבעיה שלי , לי נראה שהסבל ירדוף אותי גם אחר כך. במחשבה רטרואקטיבית כשרציתי להתאבד עוד הייתה בי תקווה. עכשין , כמה פתטי גם זה הלך. אז תראי בזה נקודת אור כי אפשר להתנחם איכשהו שהמוות ישקיט את הכל זה מרגיע קצת. אם תעברי את השלב הזה ותביני שהמוות לא פתרון תהיי הרבה יותר אומללה. כך שתסתכלי על זה כעת את ברת מזל.

נטלי שלום היה לי מאוד קשה לקרוא את שירך העצוב והנוגה הזה ובעיקר משום שגם אני הרגשתי כך בעבר ואף כתבתי על כך ולעיתים עוד נלחמת אם השד הזה. נשמע כי את אוגרת בתוכך הרבה כעס ושנאה כלפי הסביבה ואולי כעס כלפי עצמך. החיים אומנם אינם גן של שושנים אך מי הבטיח כי המקום אליו אנו מיועדים ללכת קל יותר? מי הבטיח שלא יכול להתרחש שינוי לטובה בחיינו אלה? אף אחד לא יודע ולכן יש להמשיך האלה בתקווה שהמחר יהיה יותר ורוד. האם המטפלים שלך יודעים על מחשבותייך אלה? אם לא אני ידעי אותם בדחיפות האפשרית כי זה עלול לשנות את כל נתיב הטיפול אנחנו כאן בשבילך- החזיקי מעמד אריאל

הכל כאן חרה! מי שלא חווה לא יבין!

הי נטלי ! חשבתי לספר לך , אולי זה יעודד אותך - גם אני חוויתי לפני כ- 10 שנים דיכאון מאוד קשה וחשבתי כל מיני מחשבות ... זה היה אפילו דיכאון די ארוך שנמשך כשנתיים .... ( וכמעט לא יכולתי לתפקד אז ) אבל בסוף הוא עבר... ובאה תקופה יפה ... ואח"כ אמנם באה עוד תקופה קצת קשה .... אבל שוב אח"כ תקופה יפה ... כן. אין מה לעשות . יש אנשים שכנראה יש להם נטייה לתחושות כאלה ... אבל בעזרת טיפול ובעזרת חוכמה שצוברים עם הגיל ובעזרת הרבה אמונה ואהבה עצמית אני מאמינה שאפשר להתגבר .... אל תאבדי תקווה ! תילחמי ! תעזרי במטפלים ! תעשי הרבה ספורט ! תכריחי את עצמך לקרוא ספרים יפים ... להסתכל על השמש בחוץ ! את תרגישי יותר טוב. רק תחכי קצת. ( ולא להתייאש ! )