דכאון

אני (25) יוצאת עם בן אדם מקסים כבר כמעט חצי שנה, ולמרות התקופה הקצרה זה ברור לשנינו שהקשר מאוד רציני, יש לנו קשר הדדי תומך ואני מרגישה איתו מצוין. אתמול היתה לנו שיחה בה הוא סיפר לי על עצמו דבר שבחיים לא הייתי משערת. הוא סיפר לי שלפני כ-7 שנים הוא היה בדיכאון וזאת לאחר סיום לימודיו ההודאה בכך שמשהו לא בסדר בגיעה רק לאחר 3 שנים כשהוא החליט ללכת לטיפול. הוא אובחן ע"י פסיכיאטרית של קופ"ח והחל לנטול כדורי פריזמה נגד דכאון. כיום הוא עו"ד מצליח עובד במשרד ע"וד מאוד מפורסם ועדיין לוקח את הכדורים. אני רוצה להדגיש כי אדם מאושר צוחק המון לכן היה לי קשה להאמין, כמובן שקיבלתי את הסיפור בהבנה ואהבה אבל אני חייבת לציין שזה עורר בי שאלות, חששות, הוא ביקש ממני לחשוב על הנושא ואם אני אחליט לפרק את הקשר אז הוא יבין אותי לחלוטין. השאלה שלי היא איך אני אמורה להתמודד עם זה? מצד אחד אני מאוד אוהבת אותו ומצד שני אני חוששת לגבי העתיד, האם זה גנטי וכו..והכי חשוב האם יאלץ להמשיך ולצרוך את התרופות הללו או שניתן להפסיק איתן? האם העובדה שמצבו השתפר תלוייה רק בנטילת התרופות או במי שהוא יש לציין שהוא הסתיר את הסיפור הזה גם ממשפחתו ואני היחידה שהוא סיפר לה. אשמח אם תוכלו לעזור/להרגיע אותי... תודה

נשמע לי שאם כ"כ טוב לכם ביחד אז זה יהייה חבל "לפרק את החבילה" בעיקר שזה לא רק טוב ביחד אלא גם מרגיש קשר רציני ומשמעותי. בקשר למה שהוא סיפר לך על כך שהוא לוקח תרופות אנטי דיכאוניות - דבר ראשון את צריכה מאוד להעריך אותו על כך ששיתף אותך, הוא לא סיפר זאת לאחרים מתוך חשש מתגובתם כנראה ובכל זאת סיפר לך, זו עדות לדעתי לכך שהוא גם מרגיש שהקשר ביניכם משמעותי מאוד עבורו והוא הייה צריך הרבה אומץ בכדי לעשות זאת. שנית, לגבי הדכאון עצמו וההשלכות של לקיחת כדורים - לדעתי זה לא דבר כ"כ נורא, לכל אחד יש את הבעיות שלו ואם הוא מצא פתרון להן שלא מפריע לו בחיי היום יום והוא מתפקד טוב אז מה הסיפור הגדול?! יש המון אנשים (ומאז שאני רגישה לנושא הזה אני שומעת על עוד ועוד) שלוקחים תרופות נגד דיכאון כגון פריזמה (או בשם אחר פרוזאק) אפשר אפילו לקבל תרופות אלו דרך רופא משפחה ללא פגישה עם פסיכיאטר... אם הבחור שאת מספרת עליו הייה עם בעייה אחרת, כגון סכרת למשל והוא הייה לוקח אינסולין באופן קבוע - האם גם אז היית שוקלת את ההשלכות הגנטיות ואת כך שהוא יצטרך לקחת תרופה זו כל החיים באותו האופן...???! נראה לי שמה שמשחק פה ומטריד אותך זו סטיגמה חברתית לגבי בעיות נפשיות (שדרך אגב גם אני שותפה במידה מסויימת לסטיגמה זו על אף שאני בעצמי מטופלת) ולא המצב עצמו. לצערי לפעמים בחברה מתייחסים עדיין לבעיות נפשיות כאל אישהו פגם איום ונורא שקיים אצל הבנאדם שיש לו בעיות אלו. יחס שכזה לא קיים כלפי אנשים שיש להם בעיות רפואיות אחרות כגון סכרת, בעיות לב, אלרגיות... יו ניים איט! אני יכולה להבין שיהייה יחס שונה כלפי אדם שיש לו בעייה נפשית כלשהי והוא מתנהג באופן שונה מהכלל או מוזר המפריע ליצירת קשרים עם אנשים (ואני מבקשת מאנשים לא להיפגע מדבריי - אני מדברת מנסיון העבר האישי הכואב שלי, כמה שזה כואב זו המציאות - החברה מתקשה לקבל את מי ששונה), אבל כאן את מדברת על מצב אחר לגמרי - את מדברת על בחור שמצא פתרון לקשיים שלו, הוא מתפקד כמו כולם ואולי אפילו יותר טוב מזה, הוא אדם שנעים לך בחברתו והקשר ביניכם טוב - אני לא מבינה מה החשש הגדול?! הדבר היחיד שאולי כן יכול להטריד לדעתי זה העניין הגנטי... אני לא יודעת מה הגנטיקה של דיכאון (אם זה מעסיק אותך אולי כדאי שתחפשי חומר קריאה בנושא וכך השיקולים שלך בנושא יהיו מתוך ידע ולא מתוך פחדים או סטיגמות) אבל אני יודעת שגם במקרים שיש נטייה תורשתית למחלה נפשית עדיין צריך טריגר (כגון אירועי חיים קשים) שיביא להתפרצות המחלה וגם אז לא בטוח שהיא תתפרץ (יש אחוזים מסויימים שהגנטיקה משפיעה בהם). מעבר לכך - האם את הולכת כבר עכשיו להתחתן איתו ולהוליד לו ילדים? נראה לי ששווה לתת לך ולו עוד זמן לפני שתקפצו הלאה... דבר נוסף - לגבי דיכאון יש רמות שונות של דיכאון, יש דיכאון שהוא יותר "עמוק" ויש דיכאון שהוא יותר "קל" והטיפול בשניהם נעשה ע"י תרופות לרוב. יש הרבה אנשים שנמצאים בדיכאון שהוא "קל" יחסית ולא לוקחים תרופות ומתפקדים קצת פחות טוב ממה שיכלו עם תרופות ולא יודעים על כך אפילו. דיכאון זו המגיפה של המאה ה-21, מספר מקרי הדיכאון גדל בהרבה בשנים האחרונות וזה כנראה קשור לצורת החיים שלנו שהשתנתה (כך שדיכאון הוא לאוו דווקא תורשתי לפי זה... אבל שוב - בכדי לדעת עדיף לקרוא חומר בנושא). לפעמים דיכאון הוא גם תגובה למצב משברי עקב אירוע זה או אחר שקרה בחיים (במקרה שלו אולי סיום הלימודים ויציאה "לעולם הגדול של המבוגרים") ולאחר זמן מסויים תגובה זו חולפת ונגמרת בעיקר עם טיפול מתאים. אני לא יודעת היכן הבחור שאת יוצאת איתו נמצא במונחים אלו (-דיכאון "קל" או "עמוק", מחלה או תגובה למשבר, בעל נטייה תורשתית או כתוצאה מצורת חיים מסויימת) אבל ייתכנו כל האופציות - גם ה"קשות" יותר וגם ה"קלות" יותר (ולכולם - אני מצטערת על השימוש במונחים כגון "מחלה" אופציות "קשות" ו"קלות" וכו'... זה מעצבן גם אותי! אבל אני לא מוצאת דרך יותר טובה לנסח את הדברים מאשר כך) וייתכן שהוא ייקח תרופות כל החיים או שהוא יכול להפסיק מתישהו לקחת אותן, אלו דברים שגם פסיכיאטרים לא תמיד יודעים לענות עליהם... החיים מובילים לפעמים בדרכים שלא ניתן לצפות אותן מראש. אם זה חשוב לך להבין מה קרה לו ומתוך זה לשער מה יקרה בעתיד ועד כמה התרופות משמעותיות לו לתפקוד ומשפיעות על מצב רוחו - הכי כדאי שתדברי איתו על זה. ועוד משהו - השיפור במצבו, קשה לקבוע ממה הוא נובע - כתוצאה משינוי נוירוכימי במוח עקב לקיחת תרופה או כתוצאה משינוי דפוסי חשיבה ומהתמודדות נפשית (כיום ידוע ששני המישורים הכימי והנפשי משפיעים זה על זה הדדית וסביר להניח שהשינוי והשיפור בא משני הכיוונים גם יחד), אבל גם עצם זה שהוא לוקח תרופות זה משהו שהוא בוחר לעשות זה חלק ממי שהוא, כך הוא מביא לשינוי בחייו ודואג לעצמו ולבריאותו, וזה דבר שצריך להעריך אותו על כך. יש הרבה אנשים שלא דואגים לעצמם לעזרה, בעיקר נוכח הסטיגמה... אני חייבת לציין שאני כתבתי את הדברים מתוך סערה רגשית כלשהי כיוון שקשה לי לשמוע שאנשים רואים בקשיים נפשיים כ"סיפור בעייתי" כ"כ, כולנו הרי נמצאים על רצף... כל אחד במקום קצת אחר אולי, אבל על אותו הרצף. הדיכוטומייה של "חולה" ו"בריא" היא שגוייה לטעמי, מעוותת את המציאות ויוצרת זרות וניכור. מקווה שסייעתי במשהו ושהצלחתי להשפיע לכיוון של סובלנות המשך שבוע טוב אני.

קודם כל תודה רבה על תשומת הלב, ועל גילוי הלב שבתגובתך. אני חייבת לציין שאני לרגע לא חשבתי על פירוק החבילה, השאלות שלי נובעות מההפתעה והכאב שחשתי כשהוא סיפר לי על מה שהוא עבר, ורצון עז לעזור לו. בתור מישהי שנוטלת את הכדורים אולי תוכלי לשטף אותי במה שאת יודעת, האם סיפרת למשפחתך? חברים? הוא מרגיש בושה עמוקה מעצם נטילתם, אך מצד שני הוא מודע לעובדה שהם עוזרים לו. למרות שאני חושבת וגם אמרתי לו שדרוש אומץ רב להודות שמשהו איתך "לא ממש בסדר" (ואני מתנצלת על שימוש במילים האלה...) ועוד יותר אומץ לקום ולעזור לעצמך. אני חיפשתי מידע באינטרנט על התרופה, וה"מחלה" הזאת אבל אשמח אם תכווני/ו אותי למקומות מהימנים וטובים שיוכלו להבהיר לי יותר, כי אני מאוד רוצה לדעת. ושוב המון תודה לך על תגובתך.

יש די הרבה דברים שאני רוצה לומר ואני מקווה שאני אגיע אל כולם. דבר ראשון והכי חשוב, היא השאלה למה את כל כך מפחדת שהוא ימשיך לקחתאת התרופות? אנילא חושבת שיש מרכיב תורשתי בדיכאון, מה שבטוח יש זה מרכיב התפתחותי. כשילד גדל בבית לא שמח, שההורים סובלים מאיזה הפרעה לא מטופלת והם לא מאוזנים, זה הכי רע לילד. מצבו השתפר כנראה בגלל התרופה, אבל מי שהחליט לקחת אותה ולפנות לטיפול זה הוא. כלומר, החומר הכימי עושה את עבודתו, אבל הבחור שלך גם עשה את עבודתו שלו בכך שהייתה לו מודעות ללכת לטפל בעצמווזה מצביע לדעתי על זה שהוא רגיש ופתוח. אני מבינה שקשה לך להאמין כביכול על מישהו שנראה "בסדר" שהו אלוקח כדורים נגד דיכאון. זה בעיה תדמיתית שיש להפרעה הזו שלא בצדק. התופעה של הפרעות מצב רוח נפוצה מאוד באוכלוסיה (איזה 20%) ובארץ היא נפוצה קצת יותר. רק מה, לא כל אחד שלוקח תרופות כתוב לו על המצח, וגם לבחור הזה כנראה זה לא כתוב. אני בהחלט מבינה את חששותיך, ואני גם לא חושבת שהם יחלפו תוך דקה בגלל מה שאני אגיד לך, אבל אני מקווה שזה יעזור לך לחשוב באופן יותר חיובי. העובדהש הוא הסתיר את זה ממשפחתו גם לא מפתיעה בכלל. יש אנשים שקרובים אלינו שאנחנו יודעים איך הם יגיבו. יכול להיות שהוא לא מרגיש קרוב אליהם כמו שהוא מרגיש אליך, יכול להיות שלקח לו זמן בעצמו להבין שאין מה להסתיר בזה גם אנילא סיפרתי לכל מי שמכיר אותי, ועד היום אבא שלי לא יודע למרות שאני גרה איתו בבית. אין חובה לספר, זה לא כמו מחלות אחרות שקשה להסתיר, זה משהו אישי, גם כולל תכנים פרטיים ולא מיד רוצים לרוץ ולפרסם את זה. אני אומרת שתחשבי על זה טוב טוב בעקבות מה שכתבתי ומה שבטח אחרים יכתבו לך.

אני מצטרפת לדבריהן של שירה ושל משתפרת. אני תמיד אומרת שהגוף והנפש הן יחידה בלתי ניתנת להפרדה, וכל אחד מגיב אחרת בגוף על קשיים רגשיים ונפשיים שיש לכולנו- יש שמגיבים באסטמה, יש בכאבי בטן, ויש שמגיבים בדיכאון או בהפרעה נפשית אחרת. לגבי גנטיקה- אין לנו שליטה ממילא על הנושא. אם את אוהבת אותו, תדעו ליצור זוגיות טובה ולהתמודד גם עם גנטיקה, בבוא היום. זו לדעתי השאלה החשובה- שאלת האהבה וכמה את מוכנה לקבל אותו כפי שהוא, וכמה הוא מוכן לקבל אותך כמו שאת, כולל את החששות והפחדים- שהם לגיטימיים ומובנים בפני עצמם. מקווה שעזרתי, תמי.

אני מודה לכן על התגובות. השאלה לגבי הפסקת נטילת התרופות נובעת מהתחושות שלו מעצם נטילתן, הוא אדם שגדל בבית עם משפחה תומכת ואוהבת, וממה שהספקתי (ודי הספקתי..) להכיר היה לו בית חם וזה משהו שהוסיף להפתעה. הוא מאוד מאוד פחד שמא אני בטעות אמצא את המרשם או את הכדורים ואתחיל לשאול שאלות הוא פחד מהתגובה שלי ואני מאוד מביהנ אותו כי הוא כבר נפגע מאוד בעבר.. בכל מקרה אני בסה"כ מנסה לעזור לו כי אני כן אוהבת אותו ומקבלת אותו כמו שהוא השאלה שלי, באופן יותר ספציפי היא - האם זאת היתה תוצאה של תקופה וסיטואציה ספציפית, האם ברגע שהוא התגבר על זה ויפסיק לקחת את התרופות זה יחזור ואם כן האם זה עלול לחזור כתוצאה מאכזבות קלות או שכתוצאה מ"נפילה" דרמטית יותר? תודה לכן, טלי

מצטרפת לדעתן של קודמותיי, ורק רציתי להוסיף משהו. כמישהי שהתנסתה בדיכאון ובכדורים למשך תקופה מסוימת, חשוב לי להדגיש שהאדם איתו את יוצאת בחצי השנה האחרונה, האדם שאותו היכרת ולמדת לאהוב ולהעריך בגלל מכלול תכונותיו החיוביות - הוא הוא האדם עצמו, ולא הכדורים שהוא לוקח. נכון בהחלט שהכדורים משמשים מעין מצוף ומונעים מהאדם המדוכא לשקוע מטה כשהוא נמצא בנקודת משבר, אבל הם לא משנים את תכונות האופי הבסיסיות של האדם, את המהות הפנימית שלו. אם את אומרת (כהגדרתך) שמדובר באדם מקסים - צאי מתוך הנחת יסוד שהוא פשוט אדם מקסים נקודה. זו לא "תופעת לוואי" של הכדורים... אני מבינה את חששותייך, אני מניחה שהם נובעים בעיקר מחוסר ידע בנושא, אבל נראה לי שכדאי שתתמקדי בדברים אחרים מלבד העובדה שהוא (כמו חלק ניכר מהאוכלוסיה) נעזר בפרוזאק ושות': תשאלי את עצמך האם הוא טוב אליך, האם הוא אוהב, מבין, תומך, האם יש בו את התכונות החשובות לך בבן זוג? האם טוב לך כשאת איתו ? לגבי גנטיקה - אף אחד מאיתנו לא מושלם, והחשש הזה של נטייה גנטית הוא נכון לגבי כמעט כל דבר שאת יכולה להעלות בדעתך, החל מנטייה למשקל עודף, נטייה ליתר לחץ דם, נטייה להתקרחות... כל דבר כזה, והרבה אחרים, עלול במידה זו או אחרת לעבור לדור ההמשך שלנו. האם זו סיבה לא להיות מאושרים בהווה ולהטריד את מוחנו במה שעלול (או לא עלול) לקרות בעוד אי אלו שנים...?

את צודקת במאה אחוז, השאלות והחששות אכן נובעות מחוסר ידע בנושא אבל אני כבר התחלתי לחקור וללמוד את הנושא. תודה לך

שמי שירית (בת 22 רווקה) ואני נמצאת במערכת יחסים עם בחור שמבוגר ממני ב-16 שנה. יש ביננו חברות טובה מאוד ותקשורת מדהימה. היינו חברים מאוד טובים במשך שנתיים ושלוש שנים נוספות היינו במערכת זוגית נפלאה. הוא מבחינתו אוהב, מפנק, מעניק ותומך בכל דבר ותמיד אנחנו נמצאים אחד בשביל השני בכל מצב.בשנה האחרונה גרנו יחד וכשעברנו לגור התחלתי להיות מאוד קנאית לזמן שלי איתו מפני שבמערכת הזו נמצאת גם ילדה בת 9 מגירושיו בנישואיו הראשונים. תמיד ידעתי שהוא גרוש ושיש לו ילדה אך עד שלא עברתי לגור איתו הדבר לא ממש הציק לי, היום אחרי שכבר נפרדנו (לאחר שכמעט והתחתנו) אני לא מבינה מאיכן נבעה הקנאה הענקית שלי בילדתו. הדבר החמיר מיום ליום והפריע לי עד כדי כך שלא יכולתי לאכול והייתי מקבלת כאבים בגוף כשהייתי רואה אותם יחד כאילו הייתה המאהבת שלו. חבל לי לאבד אותו ולפספס את כל האהבה הענקית ביננו, האם זה נורמלי מה שהרגשתי, מאיכן לדעתך זה נבע? והאם יש אולי דרך להתגבר על הקנאה הזו?