בהמשך לדיון מגע בטיפול

קודם כל, בפגישות שלנו כן מדברים על ההתאהבות והמגע, ועוד איך כן והרבה, וחוזרים על הדברים, ואומרים וחוזרים. מדברים על התהליך הזה ובין השאר על התסביך הזה שלא יצאנו ממנו, ועל התאהבות באב, במטפל בתפקיד דמות האב, ואח"כ על המימוש בגוף אחר בחוץ, וכך עושים את ההפרדה החשובה הזו. בשלב זה, המטפל שלי לא נוגע בי פיזית בכלל, אבל הוא נמצא איתי באותו חדר ממש, והקרבה הרגשית גדולה. כאן ועכשיו זה נכון לי, כמובן, שאיני יכולה לנחש מה יהיה בעתיד. אבל הייתי רוצה להפנות את הדיון לכיוון קצת אחר: באינטרנט, דמות מטפלת שולחת חיבוקים לאנשים, אבל למעשה היא לא נוגעת בהם בכלל, פיזית, כמובן. האם אין זה נחשב רחוק? אולי עוד יותר רחוק? או שכאן אין ציפיה, ואז זה "בסדר"? אין כמוני יודעת שדווקא אפשר להרגיש כלפי דמות וירטואלית קירבה רבה הרבה יותר מאשר דמות אנושית מציאות חיה נושמת, בעלת צורה ונפח, עם תנועות והבעות שנמצאת מול העיניים. זה כל-כך אחר. כל-כך אחר. באינטרנט יש ריחוק פיזי מאד גדול, ובמקביל לפעמים קירבה רגשית עצומה. לטוב ולרע. אהבה גדולה, חמלה גדולה, קנאה גדולה, שנאה גדולה. כל העניין הזה של הטרנספרנס נהיה, לדעתי, הרבה יותר חזק במדיה הזו. רגשות מתפתחים מהר מאד ולעוצמות גדולות. הרגשות החזקים מתפתחים כלפי דמויות שיכול להיות שבחיים המציאותיים, אולי היו עוברות לידך, אולי היית אומר שהן נחמדות, אבל לא נצמד אליהן. לא ככה. לא בקצב הזה. הייתי רוצה להעלות כנקודות למחשבה: אלו עקבות מסיר המחשב ונותן לנו להרגיש כאן באינטרנט ופורום הזה בפרט את מה שמאד קשה לנו להרגיש במקום האמיתי? מה גורם לנו "להישאר" כאן ו"לברוח" משם. למה באינטרנט קל לנו הרבה יותר לקבל וגם לתת חיבוק? כיצד המדיה הזו "מגינה" עלינו? מדוע היא מבטלת עקבות? למה קל לנו יותר להתאהב בדמות וירטואלית ("מטפלת" בפרט) במקום להודות בזה שאנו מתאהבים בדמות האמיתית שמטפלת בנו? האם נגרם לנו נזק בכך? אנחנו לא ממש מוגנים פה. ממש לא. ראיתי פה המון אנשים (בעיקר בחורות, בעצם) שקל להן הרבה יותר להעריך ולהיקשר למנהל הפורום מאשר את מי שמטפל בהם. אין ספק שמנהל הפורום הזה הוא איש באמת מיוחד במנו וישנה סיבה אמיתית להעריך אותו מאד מאד. אבל לא זו הנקודה. יש אנשים שרואים את המטפל שלהם כלוקה בחסר, גם אם הוא באמת מטפל מצוין. את מה שחסר שם כן מוצאים כאן. נראה לי שזה משהו שהמטופלים אולי משום מה מסרבים לראות את זה במקום הנכון, ומעדיפים לקבל את הטוב מכאן, (פיצול?) למרות שבעצם המטפלים שלהם השקיעו בהם הרבה הרבה יותר. למרות שייתכן שעל פניו נראה שהמצב אחר (כאילו המטפלים לא ממש עשו את העבודה הנכונה, וזה גם יכול להיות נכון לגמרי, גם זה קורה, וגם זו אפשרות שאין לפסול). האם אנחנו מספרים בטיפול שלנו שהבאנו את הנושאים הללו לדיון ברשת? האם אנחנו מספרים בטיפול שלנו שהתאהבנו במטפל אחר באינטרנט, או בדמות אחרת באינטרנט (או גם איפשהו בחוץ) ולא במטפל האמיתי שלנו, בזמן שבעצם היינו אמורים להתאהב במטפל? מכירים את המחשבה הזאת: "הוא, האחר, עוזר לי, והוא בכלל בקושי מכיר אותי, ואתה, המטפל האמיתי, שכל-כך מכיר אותי, בכלל לא עוזר לי ורק פוגע ומכאיב". האם אנחנו מרגישים אשמה בכך? האם אנחנו מתביישים בכך? מה קורה פה? מה אתם אומרים?

אהלן. אין לי מושג איך החל הדיון המעניין הזה ומה היה בשלבים המוקדמים שלו, אבל לגבי הדברים שנאמרו כאן יש לי כמה תגובות: ראשית, נראה לי מובן מאוד שקל יותר להתאהב/להיקשר למטפל וירטואלי מאשר למטפל חי, בשר ודם שיושב מולך. המטפל שמולך מקשיב לך אחת לשבוע (בערך) ולומד להכיר אותך על גווניך השונים. הוא מרשה לעצמו לעתים לעמת אותך מול נושאים שלא נעים לך לעמוד מולם, ולעתים אנו נאלצים לשמוע ממנו משפטים שלא מחמיאים לנו. המראה שהוא למעשה מציב בפנינו כל שבוע מדגימה אותנו לא תמיד באור החיובי ביותר. ממילא כאשר אדם פונה לעזרת מטפל, נצא מתוך הנחה שהוא נמצא במצב רגיש ושביר, כך ש"יכולת הספיגה" שלו היא נמוכה גם כך, וטיפול פסיכולוגי הוא אינו תהליך קל כשלעצמו. מטפל שמעניק יעוץ באינטרנט לא מכיר את האדם המפנה אליו שאלה. מטבע הדברים, הוא שומר שהעצות שלו לא יחרגו יותר מדי מהרמה הכללית של הדברים, על מנת שלא לדרוך על הפצעים ולא לפגוע. כלומר - אפשרויות העימות והפגיעה בין המטפל למטופל הן די מינימליות. ואם הוא במקרה אדם חביב ולבבי שמוסיף למילים הכתובות שלו גם חיבוקים וירטואליים - אז ברור מאליו שהמטופל מרגיש קרבה מיידית אל המטפל באינרטרנט. דיברת על ההתייחסות של המטופל למטפל שלו כאל דמות הורית. זה נכון וזה נובע כנראה בראש ובראשונה מתוך המצב הבסיסי בו אנו פונים לקבלת עזרה נפשית. אדם שמחליט לפנות לעזרה נפשית הוא ברוב המקרים במשבר, מרגיש מבולבל, במקרים קשים יותר הוא מדוכא או בעל נטיות אובדניות, והדמות אליה הוא פונה בבקשת עזרה אמורה להוביל אותו אל הפתרון, להנחות אותו בחוכמה וברגישות אל התובנה ואל העזרה. במצב זה יש הרבה נקודות דמיון (סובייקטיביות ואובייקטיביות כאחד) למצב של ילד קטן וחסר אונים, התולה את כל תקוותיו ופחדיו בדמות ההורית שתציל אותו מתוך המצוקה שלו ותראה לו את הדרך. שאר התחושות שהמטופל מפתח תוך כדי הטיפול כלפי המטפל מזכירות גם הן תחושות של ילד כלפי ההורה, ואפילו העובדה שלפעמים המטופל מרגיש שהמטפל המציאותי הוא "רע" לעומת המטפל הוירטואלי ה"טוב" היא דוגמא טובה לכך: ילדים נוטים לראות את העולם בצורה דיכוטומית מאוד - או טוב או רע, אין באמצע. שכיח שהם מזיזים את האהבה שלהם מהורה אחד לשני בהתאם למה שהתרחש ביום מסויים... כלומר - אם האמא נניח אכזבה את הילד ביום זה או אחר, מיד היא הופכת להיות דמות ההורה ה"רע" ולעומתה האב מייד הופך לסמל הטוב והנפלא... הראייה הזו גמישה מאוד וכאמור עשויה להשתנות לעתים תכופות ביותר. לנושא המגע הגופני בטיפול - מדובר בנושא מורכב ובעייתי. לכאורה, עמדתי היא ברורה: אין מקום למגע גופני בטיפול. לצורך הבהרה - בחיי היומיום אני בנאדם שדוגל מאוד במגע גופני, ואני נוהגת לחבק בכל הזדמנות את האנשים שאני אוהבת (קרוב לוודאי שהם יגידו שאפילו יותר מדי...) אבל כאן בדיוק נכנס ההבדל הגדול בין חברות לבין יחסים מקצועיים - הטיפול אינו יחסי חברות בין שני אנשים, והגבול צריך להיות ברור מאוד. כאשר ישבתי לא אחת ובכיתי מול המטפל (המקסים) שלי, הוא תמיד הגיש לי טישו במהירות, וכשהייתי מרימה אליו את העיניים, מבין הדמעות תמיד יכולתי לראות את עיניו המבריקות-מדמעות, מביטות אלי במבט מלא השתתפות ואמפתיה. אני מודה לו על כך שמעולם לא קם מכיסאו למשל, כדי לחבק אותי. לא רק שזה היה מביך אותי לגמרי, אבל זה גם היה פוגם במרקם היחסים בינינו. מאותה סיבה אני שמחה שידעתי אך ורק פרטים ספורים אודות חייו הפרטיים. היחסים בין המטפל והמטופל, לעניות דעתי, צריכים להתאפיין בכך שהמטופל יהיה כספר פתוח בעיני המטפל, והמטפל לעומתו - יהיה לוח חלק לגמרי. זו אינה מערכת יחסים שוויונית (כמו בחברות) והיא לא אמורה להיות כזו, כי אם תהפוך להיות כזו - אני חוששת שהיעילות שלה תיפגם באופן מהותי. יחד עם זאת, מה עושים במקרה בו אחת הבעיות שהובילו את האדם לטיפול היא הקושי שלו עם מגע גופני, למשל ?... האם במקרה הזה על המטפל להכניס בכוונה מגע גופני לתוך הטיפול ?... (שאלה מעניינת. אין לי תשובה, דרך אגב...) בריאות נפשית לכולנו.

קראתי את הדברים של שתיכן שהיו מאד מעניינים ועמוקים. עדי, אני חייבת להגיד לך שאני לא לגמרי מסכימה עם עמדתך, שהמטפל צריך להיות לוח חלק מול המטופל. בחויה שלי זה אחרת. היה לי מטפל "לוח חלק", עברתי איתו טיפול משמעותי, אבל הרבה פחות עמוק ואפקטיבי מהטיפול עם המטפלת שלי, שהיא אמנם גם אישה, וגם הרבה פחות סטרילית ו"חלקה" ממנו. כשאני מדברת על חלקה אני לא מתייחסת רק לחלק הגופני, שנעדר בטיפול שלנו, בגלל חוסר הנוחות של המטפלת, שדיברנו עליו ואני מכבדת. אני מדברת, למשל, על שיתופים אישיים. עד כמה חשיפה של המטפל, חשיפה מבוקרת, בנושאים הקשורים לשיח הטיפולי, בצמוד לצרכי המטופל, היא חיובית לתהליך? בהרגשה שלי השיתופים של המטפלת תמיד תרמו לי. הקטינו את תחושת המלאכותיות של המפגש הטיפולי שהוא בועתי ממילא, מתוקף היותו לא שיוויוני ולא סימטרי. כשהיא סיפרה לי על חוויות שלה, למשל, מהטיפול שלה, מהיותה אמא, כל מיני נושאים שמעסיקים אותי בטיפול, ראיתי בה סוף סוף בנאדם כמוני שמתמודדת עם בעיות של בני אדם, זה עזר לי לראות בה פחות אלוהים ודווקא הגביר את הרגשות החיוביים שלי כלפיה. היה נראה לי שהיא מבינה אותי יותר, לא רק במילים ובדמעות בעיניים אלא גם בחוויה. כן, הייתי שם, אני מבינה על מה את מדברת. בכלל, השאלה היא באיזו עמדה המטפל עובד כשהוא עובד. האם הוא הרופא- הפטרון? האם הוא המלאך המושיע והגואל? האם הוא הנביא היודע- כל? אולי הוא קצת מכל דבר בהעברה שלנו, אבל אני מאמינה ביותר במודל המרפא הפצוע, הרואה במטפל אדם פצוע כמונו, עם יותר נסיון בעבודה דרך הפצע שלו לתהליך הריפוי של אדם אחר. רק דרך עמדה כזאת בעיני ניתן להרגיש שהמטפל הוא בגובה העיניים, לא מתנשא, לא כל יכול, אמפטי במלוא מובן המילה. יש כל מיני גישות לטיפול. מה שאני מתארת אולי מתאים יותר לגישות אינטרסובייקטיביות שטוענות שבטיפול אין רק קשר טיפולי של טרנספרנס וכו', אלא יש גם קשר ממשי בין שני אנשים, לכן לרגשות ולמחשבות ולקיום הפסיכולוגי של המטפל יש מקום, למרות שלא באותה מידה כמו למטופל. המידה והאופן תלויים באישיות של המטפל ובאופי של הקשר שנרקם בינהם. ולשאלת המגע- אני מאמינה גדולה במגע (לא מיני), בחיים ובטיפול- לא על כל דמעות ישר חיבוק אבל כן לאפשר גישה לערוץ הזה, אבל רק אם זה נוח- למטפל ולמטופל כאחד. שיהיה לנו טוב. תמי.