נסיון שני..מאניה דיפרסיה

לפי מה קובעים אם צריך בכלל למנוע את ההתקפים? אם אין נזק חמור מידי שהחולה אינו מוכן לסבול אותו כמו בזבוז עד רמה בלתי סבירה או פגיעה בעצמו או באחרים - איך הפסיכיאטר קובע שיש לייצב אותו? האם ניתן פשוט ללמוד את עצמינו ואת המתבים האלו ולחיות איתם? האם יש משהו לא תרופתי שמונע פסיכוזה..? האם הגלישות הפסיכוטיות מדרדרות כל פעם או שיתכן שפעם הגיעו ולא יחזרו? תודה קוקי

נראה לי שהמחשבה היא שהתקפים גורמים לסבל,וגלישה פסיכוטית עשויה להביא למצבים לא נעימים כמו אישפוז, ופגיעה באחרים משום ליקוי בשיפוט המציאות. חוץ מזה, אף אחד לא מבטיח שאם יגיע שוב התקף הו איהיה באותה עוצמה כמו הקודם. האם חייבים להגיע למב של פגיעה עם סבל באחרים או בעצמך כדי להגיע לטיפול? אין משהו לא תרופתי שמונע פסיכוזה, אחרת כבר כולם היו לוקחים אותו ולא משלמים כסף רב על תרופות. אין משהו שמנבא אם תהיה הידרדרות פסיכוטית בהתקף הבא, אבל מה שכן אפשר לומר זה שכנראה מהלך המחלה אצלך מאופיין בגלישות פסיכוטיות ואכן יש סיכון מסויים להישנות. בסופו של דבר אף אחד לא ייתן לך את ברכתו לא להתחיל טיפול תרופתי, ומצד שני, אף אחד לא מכריח אותך לקחת אותו. שימילב בינתיים כמה אנרגיה את מוציאה על ניסיון להתמודד עם השאלה הזו, ותנסי להסביר לעצמך מהו המחיר בנטילת טיפול תרופתי שיעילותו מוכרת.

כתבת משהו מאוד משמעותי: "אם אין נזק חמור מידי שהחולה אינו מוכן לסבול אותו"... ומה אם הסביבה סובלת מהתקף מאני של החולה? זה לא חייב להתבטא בפגיעה בזולת... במצב מאני החולה לא בדיוק מודע להשלכות של מעשיו. אם היה אפשר לאלף את המחלה ולהכניס אותה לכלוב, במובן של שליטה בה, ללא התערבות תרופתית אז לא היה צורך בליתיום ושות'. אין משהו לא תרופתי שמונע פסיכוזה. אולי ביום מן הימים מישהו ימציא משהו כזה, אבל נכון להיום - אין! את רוצה לחכות ולראות מה קורה עם הגלישות הפסיכוטיות...? ולשאלתך - יש מצב של אפיזודה פסיכוטית חד-פעמית, וזה כבר עניין אחר. ברגע שאפיזודות כאלה חוזרות שוב ושוב, כנראה שמדובר כבר במצב כרוני, שמחייב טיפול תרופתי אנטי-פסיכוטי. ויש לי שאלה - מה בעצם את מנסה להבין? ממה את מנסה לברוח, מטיפול תרופתי?

לקוקי ולשאר ברור שהשאלה שעולה כאן היא שאלה עמוקה שכל אחד מאיתנו שלוקח תרופה פסיכיאטרית התמודד איתה פעם- האם חייבים לקחת את התרופה? האם אפשר בלעדיה? האם כל החיים? מה הנזק ומה התועלת? זה לא כמו לקחת תרופות רגילות. לפחות זה לא ככה בשבילי. למרות כל הסבל של המחלה ולמרות הכל. עדיין מחלת נפש זו לא מחלה רגילה. וגם אנחנו שבויים במידה כזאת או אחרת בסטריוטיפים של עצמינו- האם אני באמת חולה? האם אני חייבת לקחת תרופות או שיכולה להסתדר בלעדי התרופה? כמה המחלה הזאת היא בשליטתי וכמה אין לי שליטה עליה? כמה זו האישיות שלי, היצירתיות, האנרגיות, וכמה באמת יש כאן חוסר איזון ביוכימי במוח? קוקי היקרה. את מבקשת מדר' הידש משהו שהוא לא יכול לענות לך עליו. כי הוא רופא. ברור שיענה לך ממקום של רופא, מגישה שיש כאן מחלה וצריך לקחת תרופה. אולי אמא שלך תענה לך אחרת. ואולי אני אחשוב אחרת. אבל השאלה היא מה את באמת רוצה. ואז בסופו של דבר זו את שמחליטה, כי את זו שלוקחת את התרופה, לא דר' הידש ולא אמא שלך... (סתם הכנסתי כאן את אמא שלך, מקווה שזה לא מפריע). רופא יכול לתת לך המלצה רפואית והוא יגיד לך שכדאי לך לקחת את התרופה כי אם את מאובחנת כביפולרית, הסכנה גדולה שההתקף יחזור ללא טיפול תרופתי. אבל את זה את יודעת. ובכל זאת, מפריע לקחת תרופות, לא? מקווה שתרגישי טוב ושתחליטי מה שנכון בשבילך. תמי.

אם השאיפה שלך היא לחיים נורמטיביים אז התשובה ברורה- צריך תרופות מכיוון שהמניה יכולה לפגוע באפשרות לקיים חיים נורמטיבים לאורך זמן. כלומר המניה פוגעת בתעסוקה וביחסים בינאישיים ויכולה לגרום לך לנזק בלתי הפיך בזמן התקף. מצד שני- הרצון להיות נורמלי איננו חוק אלא רק נקודת השקפה של הפסיכיאטריה אשר רואה בהסתגלות החברתית את הערך העליון ואת אחת ההצדקות לעצם קיומה. ישנן גישות אחרות (לא בפסיכיאטריה) שלא מקדשות כ"כ את ההסתגלות החברתית ואת החיים הנורמטיביים שיכולים גם להיות משעממים ומעדיפות ערכים אחרים כמו חירות הפרט על נפשו וגופו, אינדיבידואליזם, מיצוי כישרונות ועוד. בשורה התחתונה נושא השאלה הוא יותר פילוסופי כאשר העמדה של הפסיכיאטריה ברורה אך קיימות גם השקפות אחרות. ההחלטה אם לקחת תרופות היא אמנם שלך אבל החברה הסמיכה את הפסיכיאטרים לכפות את דעתם באותם מקרים שהם חושבים שאי נטילת תרופות יכולה לגרום לסכנה פיזית מיידית לחולה או לסביבתו ואז חופש הבחירה איננו קיים למעשה. במקרים לא חמורים (עפ"י הגדרות הפסיכיאטריה) ניתן גם לסרב לקבל טיפול במידה ואת חושבת שזה הדבר הנכון עבורך.