התנהגות אובססיבית

שלום רב, אינני בטוחה שהגעתי למקום הנכון, אבל אני מחפשת יעוץ: אבא שלי בן 59. תמיד הגדיר את עצמו כ"יסודי", "קפדן" וכד', אבל עם השנים אני חושדת שהוא גלש מזמן מעבר לנורמה של הגדרות אלו לכיוון האובססיבי, כאשר התופעה מחמירה, כמובן, עם השנים והגיל. לדוגמה: כל פרויקט (ואפילו הפשוט ביותר, כמו הכנת כרטיס ברכה לאירוע משפחתי) מדיר שינה מעיניו. הוא יושב שעות רבות, מתכנן, בונה קונסטרוקציות שלימות, מדקדק עד לפרטים הקטנים ביותר, ועד שכל פרט ופרט אינו מסודר בצורה המושלמת ביותר- הוא לא נח ולא ישן. כמובן, בסופו של דבר הכל יוצא מקסים, מקורי ומרשים, אבל הוא משקיע אנרגיה רבה (מידי?) על פרטים שוליים לגמרי, מה שפוגע בו ובסובבים אותו (הוא אפילו מבטל תוכניות על מנת להרוויח עוד זמן ולהשקיע עוד ב"פרויקט".) דוגמה נוספת: כאשר הוא מגבש דיעה לגבי נושא מסוים, הוא יעשה הכל על מנת לשכנע בצדקת דעתו, ואפילו אם הוא בעצם לא מבין דבר בנושא, עד שהצד השני "יודה" בטעותו או ישנה את דרכיו. הוא ידבר וידבר ויעלה את הנושא לשיחה בכל הזדמנות, יוציא חומר מהאינטרנט ויערוך אותו עם הדגשת המשפטים החשובים (לדעתו), ויחזור על הכל שוב ושוב, מבלי להתחשב ברגשות ודעות של הצד השני ומבלי לברר האם הצד השני בכלל מעוניין לקבל הרצאות חוזרות ונישנות ממנו. במקביל הוא מאוד נפגע אם מעירים לו או מבקשים ממנו להפסיק, או חס וחלילה רומזים לו כי דבריו שגויים. מלבד זאת התפתחו אצלו מספר תופעות פיזיולוגיות מוזרות, כמו "חיטוט" חוזר ונשנה בעיניו, "תיקים" מוזרים בכתפיו ועוד. אולי תופעות אלו נגרמות עקב לחץ או מחסור בשינה, אך אולי אילו סממנים פיסיים המשתייכים לאובססיה? ניסיתי מספר פעמים לרמוז לו שאולי עליו ללכת לבדוק את הנושא ולחפש טיפול, אך הוא מסרב להכיר בכך שאולי קיימת אצלו בעיה. התופעה מעיקה על הסובבים אותו, ולדעתי רבים פשוט נמנעים ממגע איתו ולא רוצים (מנימוס או חוסר נעימות) מלהתעמת איתו. אין לו כל קשרים חברתיים משלו, מהעבודה או מהעבר. החברים היחידים הם מצד אימי. אשמח לעצה, למרות אריכות הדברים. תודה רבה, בת מודאגת.

אכן נשמע כי אבין סבול ממשהו, או יותר נכון, אתם סובלים מהתנהגותו. בכל מה שכתבת לא נראה כי אביך סובל מהקפדנות הזו שלו, וזן בעצם הדרך היחידה בה הוא יודע להתנהל בעולם. לא נראה לי שזה OCD כיוון שאז בדר"כ מדובר בטקסים שקשורים בכללים קפדניים או במחשבות טורדניות שחוזרות שוב ושוב וגורמות לחרדה גדולה, ופה לא נראה שמדובר בזה זה מוביל אותי לחשוב שיש פה מרכיב אישיותי, ולכן גם הסירוב ללכת לטיפול. הבעיה בבעיות אישיותיו, שבדר"כ הסביבה סובלת יותר מהפציינט ולכן מנסה לגרום לו ללכת לטיפול בעוד מצידו יש סירוב- הוא בכל לא מבין שיש משהו לא בסדר איתו. אני לא רוצה לנבא שחורות, אבל בעיות אישיותיות הן הקשות ביותר לטיפול כיוון שמדובר במשהו בסיסי ביותר שקשה מאוד לשנות, ועוד לפני כן, קשה מאוד להגיע עם האדם למודעות שיש בעיה. בדר"כ מה שקורה זה שמישהו לוחץ מאוד על אנשים כאלו להגיע לטיפול - אישה שמאיימת או מישהו אחר קרוב שמציב אולטימטום, אבל גם אז קשה להגיע לתוצאות. ייתכן שעם השנים, כמו כל בני האדם, הוא הפך להיות פחות גמיש וגם לכם נמאס, ולכן נראה שההפרעה שלו החמירה. הגירוד בעיניו והטיקים ייתכן כי קשורים למתח שהוא נמצא בו, או לאיזה סוג של התנהגות קומפולסיבית (למרות שנדמה לי שרק 2% מהסבולים מאישיותאובססיבית סובלים גם מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית) זה אכן נושא בעייתי, נראה מה ד"ר הידש יוכל לעזור. בכל מקרה, אני מכירה את זה מהבית, אמנם במינון נמוך בהרבה, אבל גם אצלי אבא שלי מאוד קפדן וחייב שדברים יעשו בדרכו באופן ממש לא הגיוני לפעמים.

לבת אכן יש מקום לדאגה כיוון שאת מספרת שההתנהגות שלו גורמת לפגיעה בתפקוד, גם החברתי וגם הפרעות בשינה וביום יום. הבעיה היא שכל ניסיון להפנותו לבדיקה נפשית תגרום לו לפגיעה והוא יסוג ויקבל את הדברים כעלבון. הדבר שעשוי לעזור הוא לדבר עם קרובים שיש לו אמון בהם, הורים, אחים, חברים וכמובן אמך שינסו להשפיע עליו. אבל צריך המון סבלנות וטקט עד אשר הוא יסכים ויחשוב שישנה בעיה. שבוע טוב דר' גיורא הידש