אני פשוט חסרת אונים
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
אני כבר לא יודעת מה לעשות. המצב שלי רק מחמיר וכל הזמן יש לי מחשבות חרדתיות כאלה (מיני חרדות שמקשות עלי להירדם), קשה לי לישון והתפקוד שלי מאוד נפגע מזה. בייחוד הפעילות הגופנית. עד לפני חודש רצתי כ-50 ק"מ בשבוע, אבל מאז זה ירד די מהר והשבוע הצלחתי לרוץ רק 4 ק"מ. כרגע שתי אחיותי לוקחות רסיטל - אחות אחת בגלל חרדה (לא שאלתי איזה) והשנייה בגלל דיכאון. השנייה התחילה לקחת רק לפני 10 ימים ואני מנסה כמה שאפשר לתמוך בה ולדבר איתה הרבה עד שהכדור יתחיל לעבוד, אבל זה מאוד מאוד קשה. בנוסף, יש לי בן דוד בגילי שסובל מהיפראקטיביות ונוטל רטאלין כבר תקופה ארוכה ובנוסף לזה נכנס לדיכאון בגלל שורה של משברים שקשורים בהתעללות שעברה עליו בילדותו. כמובן שכולם פונים אלי. ולי אין כוח כל הזמן אניחושבת על זה שאני מבזבזת את החיים שלי, שאני כבר המון זמן חיה רק עם עצמי, כמעט בלי אינטראקציה אמיתית עם אנשים. אני מדברת עם חברות לכאורה, אבל בעצם מדובר בהעמדת פנים, יש תמיד מן מיסוך של התחושות ועמימות שמלווה אותי לכל מקום. כל מחשבה על משהו שאני צריכה לבצע, משהו עם תאריך יעד, ממש מכניס אותי למתח היסטרי, לגמרי בלי פרופורציה. עצוב לי להיות לבד ואני שונאת את הגוף שלי ואת חוסר היכולת שלי פשוט להיות נורמאלית אני פשוט לא מבינה למה דווקא לי זה מגיע להיות כל כך עצובה כל הזמן?. הבעיה היא שיש לי מחשבה אובדנית שמלוו הואתי כבר כמה זמן. בלי שום תוכנית. אבל מחשבה. שאם אני אגיע למצב שבו יעברו 3 שנים מאז החבר האחרון שלי, אני ממש ארצה למות. כלומר, אני רוצה למות כבר עכשו, אבל זה נראה לי יותר מסתי אם יהיה מדובר בשנים עגולות. זה עצוב שזה המצב, עצוב שאף אחד סביבי לא שם לב כמה רע לי או כמה אני מנותקת, עצוב שככה החיים שלי עוברים. עד מתי אני אוכל לומר " הייתה לי תקופה לא טובה?" מה עושים כדי להפסיק את הדיכאון המעצבן הזה?
שלום רב ליבי ליבי על הרגשתך הרעה...את מתארת שרע לך ואת סובלת. את בתחושה של ניתוק מהחיים- זו תחושה קשה אך בעזרת תמיכה מקצועית נכונה ניתן להתמודד גם עם זה... יחד עם זאת אני עומדת לכתוב דברים שאולי לא תאהבי לקרוא: את המציאות אי אפשר לשנות, כולנו חיים באותה סירה... כול אדם שני סובל\סבל או יסבול מדכאון... מסתבר שהחיים הם לא פיקניק...(את המשפט הזה שמעת בוודאי לא אחת....) אין אדם שלו חושב\חשב או יחשוב על התאבדות... בתקופות קשות מאוד המחשבה על התאבדות אפילו מרגיעה... אבל את הלימון הזה אנחנו צריכים ללמוד כיצד להפוך ללימונדה...ופה את ניכנסת לתמונה: יש באפשרותינו לשנות עמדות וגישות לחיים... ללמוד להנות מדברים קטנים לכאורה, ולהפוך אותם לגדולים: כתבת שבני מישפחתך נעזרים בך, יש לך יכולת להבין, לגלות אמפתיה... זה דבר גדול... יש לך כישרון כתיבה... זה לא מובן מאליו... אני בטוחה שיש לך יכולות רבות נוספות, את צריכה ללמוד להנות מהיכולות האלה... להנות מדברים פשוטים כמו מזג אוויר נעים או מריח של שושנה אדומה... תחזרי לעשות ספורט... עולה בראשי דימוי -החיים הם מטבח : נותנים ל-3 טבחים את אותם המוצרים... כול טבח מבשל משהו אחר... ולכול תבשיל יש את הייחודיות משלו... את הארומה המיוחדת לו... חג שמח נינה נ.ב. אם לא עזרתי מקווה שלא החמרתי...
" ההצלחה היא להשיג את מה שאנחנו רוצים. האושר הוא לרצות את מה שאנחנו משיגים" נינה
היי נינה קודם כל חיבוק. שנית, כבעל נסיון רב לצערי באפיזודות דיכאוניות מלוות בחרדות מזה 20 שנה, לא איש בשורות אנוכי. מהתאור שאת מתארת, את חייבת לקבל עזרה מיקצועית. אין מצב שתוכלי להתמודד עם המצב בכוחות עצמך. פשוט במצב דיכאוני או חרדתי אין תעצומות נפש והיכולת לשלוט במה שקורה. שלא תביני לא נכון. אפשר לשפר את איכות החיים ע"י טיפול . כל מי שייעץ לך אחרת כגון קחי את עצמך בידיים , את יכולה וכדומה פשוט עושה עימך עוול. את לא יכולה . דיכאון הינה מחלה כמו כל מחלה אחרת והינה ברת טיפול. החוכמה למצוא את המטפל הנכון והמתאים בשבילך. מכיר כמעט את כל הפסיכיאטרים שנחשבים כטובים ביותר בתחום. אם תהיי מעוניינת בפרטים נוספים אל תהססי וצרי עימי קשר בדואל: [email protected] אשמח לעזור ותאמיני לי יש אור בקצה המנהרה. שלך המצפון
תודה, כבר הייתי בטיפול (תרופתי + שיחות) לתרופות אני לא חוזרת כי הן עשו לי מאוד רע!! הרגשתי חולה במשך כל השנה שלקחתי אותן, ומאז שהפסקתי, מצבי הגופני השתפר לאין שיעור. לשיחות דווקא הייתי שמחה לחזור אבל ממש אין כסף לזה. זה אפילו לא עניין של סדר עדיפויות, כל הכסף שאני מרויחה הולך לתשלום שכר לימוד ונסיעות. אז לצערי זה הולך להיות המצב לפחות לעוד כמה זמן.... ושוב, אני חייבת לציין שהכי קשה זו הבדידות אף אחד לא רואה בכלל שרע לי, שמשהו בי השצנה שאני כבר לא שמחה כמו פעם זה מה שעצוב.
בטעות קיבלתי חיבוק ממצפון, לא שלא נהניתי... ברשותך אני מעבירה את החיבוק שלך לשירה ומוסיפה לה גם חיבוק משלי... נינה
שירה היקרה אני חושבת עליך ומבינה את ההרגשה- את תמיד שם בשביל העולם, והעולם לא שם בשבילך. את מותשת ואים לך מאיפה למלא את הבטרייה. כשאני הייתי בתקופה הקשה שלי, דרך האינטרנט, הכרתי אישה שמאד תמכה בי, דרך המיילים. גם היא עברה תקופה של דיכאון, יצאה ממנו, ופשוט התכתבנו, פעם פעמיים ביום. הקשר הזה מאד עזר לי. גם בגלל שהיא עברה דיכאון בעצמה וכל הזמן הזכירה לי- זה לא את זה הדיכאון, וגם בגלל שקשר זה תמיד דבר שעוזר. אני מציעה לך קשר דרך המייל. אם תרצי, תכתבי לי-aravage@netvision/net/il מי יודע, אולי זה קצת יעזור? תמי
