מתי די?

שלום, אני בטיפול כבר כמעט שלוש שנים אצל פסיכאטר לשיחות שבועיות. המצ לא משתנה לגמרי, אני יודעת מה נכון, מה לא נכון, אני מודעת ומבינה, אבל בתכלס לא קורה שום דבר מהותי ומשמעותי. אני מאד קרובה למטפל שלי, אני מרגישה איתו בנוח אבל לא רואה שינוי משמעותי. לא בירידה בחרדות, לא בפחות מחשבות טורדניות וכו'. אני מתחילה לחשוב על להחליף מטפל למרות שיהיה לי מאד קשה להפרד. אבל אולי אחרי שלוש שנים שהוא לא באמת עוזר לי- הגיע הזמן? לאחרונה אני כאילו כועסת עליו יותר, מאוכזבת יותר וחושבת שאולי כדאי לי טיפול תרופתי במקום כל החיטוטים הנפשיים האלה. מה דעתך, ד"ר? שבת שלום ותודה יעלי

הי יעלי וערב טוב, החלטה על טיפול תרופתי כמו כל החלטה שלוקחים בזמן טיפול היא שיקול חשוב שיש להחליט עליו ביחד עם המטפל. אבל, לדעתי, לא רצוי להמיר את הטיפול שלך בשיחות כרגע בתרופות בבת אחת מתוך שיקול של ייאוש ואכזבה, אלא לפחות בשלבים הראשונים להיעשות במקביל. לנסות לבדוק אם טיפול תרופתי מתאים עם תמיכה ברקע. אותה התמיכה המוכרת שיש לך. תמיד אומרים ששילוב של טיפול תרופתי במקביל לטיפול בשיחות הוא המומלץ. גם נושא החלפת המטפל הוא נושא שכדאי להעלות אותו בשיחות, כמו-כן את הרגשת התקיעות, הכעס והאכזבה, ובעיקר את הציפיות שלך מהטיפול. נסי למצוא אותן. למקד אותן. מאד חשוב להביא את כולם לשיחות, מה שכנראה את עושה אם את כבר שלוש שנים איתו. בכל אופן, לא נראה לי שרצוי לעשות מעבר חד (שעשוי לגרום לזעזוע גדול מידי) אלא מעבר הדרגתי בכל הנושאים, באם יוחלט לעשות שינוי מהותי, ואחד אחד. נסי להגיע להחלטות האלה ביחד עם המטפל. זה נושא עדין כי את צריכה להרגיש שאינך לכודה, עם זאת, שכן אכפת לו ממך ושהוא לא זורק אותך, או לא עוזר לך לזרוק את עצמך בלי לדעת. זה מסובך. רעיון נוסף שעלה לי - דווקא כיוון הפוך לחלוטין. מה דעתך על הגדלת מספר הפגישות השבועיות? האם זה אפשרי מבחינתך? מבחינת המשאבים והרצון שיש לך? מבחינת המטפל? לפחות באופן זמני לעשות שינוי כזה שיכולה להיות לו משמעות שתוביל להתקדמות אולי.

יעלי שלום רב יש לי סיפור אישי קצת דומה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני בטיפולים פרטניים. החל מגיל הגן ועד גיל 29 (כמובן שלא ברציפות). היה לי תמיד קשה. הכל היה שחור, מלאה בחרדות ובדיכאון לאורך כל חיי. בגיל 30, לאחר לידת בני השני, החלטתי להמר על כיוון אחר: טיפול תרופתי. חיי ניצלו!! ב95% הבעיות פשוט נעלמו. היה לי כ"כ חבל על כל השנים, הכאב, התיסכולים והכספים שהשקעתי בבעיה שבדעבד היתה חוסר איזון כימי במוח. אובחנתי כ OCD ואני לוקחת סרוקסט. זה נשמע פשוט וזה בד"כ באמת פשוט ומאוזן. בלי קשר מס' חברים טובים שלי גם התחילו עם SSRI והם מרגישים כאילו נולדו מחדש. אז ההמלצה החמה שלי היא לא לחשוש מהכיוון התרופתי. שולחת לך חיבוק מלא תמיכה ושבת שלום.

ליעלי, קראתי את התשובות הקודמות והמחשבה שלי היא קצת שונה- שלוש שנים הוא לא זמן קצר. בהחלט לא הכרחי שטיפול יסתיים אחרי זמן זה, אבל לדעתי את כן צריכה להרגיש שינוי. להבדיל מקודמותי אני חושבת שאולי הטיפול כן מיצה את עצמו? את כותבת שהגעת לתובנות, ידיעות, אמיתות וכך הלאה...אבל לדעתי מה שחסר הוא שינוי. שינוי מהותי. להוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל. נראה לי טבעי בהחלט שתרגישי תיסכול, אבל לצערי, איך שאני רואה את הדברים התיסכול יגיע במוקדם או במאוחר לכל טיפול אחר שתבחרי בו. אני לא בטוחה שנכון להיתלות בשאיפה שהמטפל "יציל" או יעשה את העבודה במקומנו, אלא חשוב לקבל ממנו רוח גבית ולהתחיל לפעול ולשנות. האמיתות והתובנות לכשעצמן אינן מקדמות אם לא מתלווה אליהן שינוי . הן כמובן שלב הכרחי בדרך לשינוי אבל הן רק האמצעי להגיע אל המטרה. זו דעתי.... דנה

...והאם אנו מוכנים להודות בקיומו של השינוי. דבר "מסוכן" בפני עצמו, ודברים עשויים להיות מאד מורכבים. הי דנה, התשובה שלך קצת תסכלה אותי... אני בטיפול תקופה לא מבוטלת ללא שינוי חיצוני במצב התיפקודי, ויש לזה סיבה, לא סתם דברים קורים בצורה הזו ,אך בשונה מיעלי, אני בטוחה שאני חייבת להמשיך, לפחות זה כך במקרה שלי. אולי לא נכון להקיש מכך אל הרבים או להכליל, כי אצלי מדובר באמת במצב יוצא דופן. נראה לי שלא אחדש לך, ובכל זאת רציתי להעיר מספר דברים: לדעתי לא מספיק לבוא ולומר "די, הפסק עם מה שאינו מוביל לשינוי" (ומהו שינוי?), בייחוד אם נזכור שההפסקה היא סוג של שינוי בפני עצמו שלא בהכרח יוביל לשינוי תפקודי אלא יכול להיות שההיפך. לא מספיק לומר "די, עזוב", כי אם יש למצוא באמת את הדרך שתוביל לשם. תמיד צריך לבחון נזק מול תועלת, כמו בכל דבר... העניין הוא שבמקרים רבים ישנה התנגדות פנימית עצומה לשינוי. רגישות מאד גדולה לשינוי. ברגע שהוא כן קורה ישנו מנגנון פנימי שמזדעזע עקב השינוי. מזדעדע ומזעזע את הנפש. כל סוג של שינוי, כולל הפסקת טיפול או החלפת טיפול בשיחות בטיפול תרופתי. לכן, דעתי היא שכן יש לנקוט באיזו דרך ולנסות כן לבדוק דרכים אחרות, אבל בהדרגה, וגם להחליט עליה ביחד. אפילו הגדלת מספר הפגישות הוא סוג של שינוי שיכולה להיות לו משמעות פנימית עמוקה ביותר (גם לאחר שלוש שנות טיפול, זה יכול להיות מסוג התשובות ש"איך לא חשבו על זה קודם"). הכל יכול להיות, גם ההיפך, ועד שלא מנסים (ניסויים מושכלים כמובן) לא תמיד אפשר לדעת מה תהיה התוצאה. הכל תלוי כמובן ברגישויות של המטופל וכל אחד מקרה בפני עצמו והקצב שלו. לפעמים התהליך הפנימי צריך להיות עמוק ביותר, הוא איטי, ואז השינוי החיצוני יכול להגיע בבת אחת. באמת שכל מקרה לגופו. קשה לדעת. יתכן גם שכל מה שאמרתי אינו מתאים לכאן. אני מקווה שנצליח למצוא את הדרך המתאימה לכל אחד מאיתנו כדי להגיע לשינוי אמיתי מקדם, ולמצוא את עצמנו במקום קצת יותר טוב ופחות סובל.

שלום לאיזה שינוי את מצפה? מה את רוצה להשיג או לשנות? מה המטרה שלך בטיפול? נינה