דיכאון ואופוריה
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
קראתי שכאשר דיכאון מסתיים, בדרך כלל מרגישים אופוריה. האם זה נכון. אני מחלים מדיכאון אבל לא מרגיש ממש טוב כמו שצפוי במילה אופוריה. האם זה אומר שלא החלמתי בעצם. תודה מראש
בהיפו מאניה או מאניה יש אופוריה והרגשה של אוטופיה לא בהחלמה מדיכאון. בסוף הדיכאון מתחילה תקופה קשה של התפכחות, של השתקמות והסתגלות למצב החיים החדש ללא כדורים או עזרים חיצונים ותקופה שרוצים להספיק המון כדי לגבור על הפערים שהמחלה יצרה מטיבעה.
בחוויה שלי יש רגעים של שמחה גדולה אחרי ההחלמה מדיכאון. שמחה שכן מחוברת למציאות, לא אופוריה במובן המאני או ההיפומאני אלא תחושה שסוף סוף, אחרי תקופה ארוכה של דיכאון ומוות פנימי, מתחילים להנות מהחיים, להעריך את הדברים הפשוטים שאולי לאדם שלא חווה דיכאון הם מובנים מאליו. הרי בדיכאון יש כל הזמן מחשבות איומות, שלא מרפות, כל הזמן רוצים לברוח ולהעלם, לא מסוגלים להנות משום דבר- לא ממין, לא מאוכל, אי אפשר לקרוא, השינה לא טובה, לפרחים אין צבע והעולם שחור משחור. אחרי הדיכאון פתאום לעולם שוב יש צבע. ככה זה בחוויה שלי. לא שתמיד קל. לא שהעצבות נעלמת מהלקסיקון. אבל החיים מכילים בתוכם הרבה טעם ומשמעות. כמו אדם שחזר מהמלחמה ושרד אותה, חזר הביתה, אל האהבות שלו, ויכול שוב לחיות ולמצוא טעם ומשמעות. פצעי העבר עדיין קיימים, אבל הם לא פולשניים. ניתן להניח אותם בצד ולהתפנות לעשייה הברוכה של החיים. איך זה אצלכם? תמי.
