שוב....

אתמול שוב הייתה פגישה קשה עם המטפל שלי הייתי כל כך מגעילה ממש בלתי נסבלת כל הזמן הפגישות הרעות האלה שאני רוצה לדבר ולבכות ואני לא מצליחה שאני רוצה לצרוח מכאב. אני בטוחה שהוא כבר לא יכול לסבול אותי אני לא יכולה לסבול את עצמי אני לא מבינה איך מישהו כמוהו יכול להמשיך לטפל בי בטח נמאס לו ממני. גם לו. ושוב יעזבו אותי. ושוב אני אשאר לבד. אני כבר רואה שזה יקרה. אני לא רוצה שגם הוא יעזוב אותי.

אני עברתי 3 רופאים ויש לי בעיה דומה לשלך ואני בוכה המון נמאס גם לי אמרתי לה שאני חושב על אובדן . אז היא הוסיפה לי כדורים

היי, אני כל כך מבינה אותך. יכולה כל כך להתחבר לכל מילה ומילה שכתבת. אמנם אני כותבת עכשיו אחרי פגישה טובה, אבל לא לפני הרבה זמן הייתי יכולה לכתוב בדיוק כמוך. היכולת לבטוח, להאמין, לדעת שמישהו יהיה כאן גם מחר, היא כל כך קשה. הרבה יותר קל לפוצץ את הכל ולהוכיח בעיקר לעצמנו, שצדקנו, שאי אפשר להאמין, ששוב איכזבו אותנו. ששוב היכולת לתת למישהו לגעת בנימי נפשנו הייתה טעות מכירה כל כך את הרצון לצעוק מכאב, אבל גם את הפחד האיום מזה שלא יהיה מי שישמע, שלא יהיה מי שיוכל להכיל את כל הכאב הזה, שלא ידע מה לעשות איתו. וקשה כל כך לבטוח שיש מישהו שלא נבהל, לא מפחד, שלא נרתע, ורוצה להיות כאן, לא רוצה לעזוב, ולא יעזוב. אני מכירה את הרצון הכמעט בלתי נשלט להעמיד אותו במבחן, ובעוד מבחן, ואפילו בעוד מבחן.... ולשפשף עיניים בכל פעם מחדש כשהוא עובר את כולם....ונשאר....והוא עדיין כאן , ולא ברח לשום מקום. אני יודעת שכרגע את מרגישה לבד, וכועסת על עצמך, ומאשימה את עצמך. אבל זה בסדר, אני מאמינה שהמטפל שלך ימשיך להיות איתך. תגידי לו שאת פוחדת, תגידי לו שאת לא רוצה לאבד אותו. למרות שזה קשה, למרות שזה מותיר אותך/אותי כמעט בלי הגנות. אבל חשוב שתתני לו להראות לך שאפשר גם אחרת. מחבקת אותך, ותודה למי שהראה לי- שאפשר גם אחרת.

אני מזהה אותך אינך סתם אפס. כי אם מורם מעם. גיבור אמיתי.