אחרי חמש שנים... סוף סוף קבלתי.

דיון מתוך פורום  פסיכיאטריה

08/04/2005 | 18:47 | מאת: לידיה

הי ד"ר הידש, אני לידיה אם אתה זוכר (הבחורה בעלת ההפרעות הרבות). אחרי חמש שנים מאז שסיימתי את הטיפול הפסיכי האחרון שלי וחשבתי שאני יכולה לבד וגיליתי שלא, גררתי את עצמי לפסיכאטר העירוני היום. ובכן, קבלתי סרוקסט. הוא טוען, שיש לי דיסטמיה כרונית, אין לי מושג מזה אומר.. מזה אומר? זו היתה יותר הערכה ראשונית, עוד לא ממש יצא לי ללכת לטיפול פסיכולוגי, הייתי שם בשביל הכדורים ובמשך איזה עשרים דקות חצי שעה הוא עשה את האבחון שלו וזהו. הוא רצה לתת לי פרוזק אבל אמרתי לו שאני רוצה לנסות משהו אחר ואולי יותר טוב. אז בבית מרקחת נתנו לי פאקסט שאני מניחה שזה כמו פלוטין/פריזמה לצד פרוזק? (הגרסא הישראלית?). קראתי על העלון שפאקסט טובים נגד הפרעות OCD, שזה חלק ממה שיש לי (יש ליADHD) אם אתה זוכר... אז שאלתי היא מהם באמת ההבדלים בין סרוקסט/פאקסט לפרוזק ומה ההבדלים בין סרוקסט לקסנקס, ומזה דיסטמיה? קראתי על זה קצת באינטרנט אבל עדיין לא הבנתי את ההבדלים בין סוגי הדיסטמיות ומה ההבדל בין דיסטמיה למניה דיפרסיה או לדיכאון רגיל... אני קצת חולקת על האבחנה שלו, לדעתי יש לי משהו הרבה יותר חמור מזה. אבל לא משנה... אודה לתשובות.... :-)

08/04/2005 | 23:24 | מאת: ללידיה

דיסטימיה זה דיכאון ברמה קלה עד בינונית, המתמשכת לפחות מעל לשנתיים. שבת שלום ותהיי בריאה.

09/04/2005 | 13:12 | מאת: לידיה

ואם זה נמשך 10 שנים? לקחתי את הכדור אתמול פעם ראשונה, וזה היה ממש טוב אבל גם ממש מוזר... זה התחיל להשפיע עלי כעבור איזה שעה, או שעה וחצי. וזה מוזר כי חשבתי שזה יקח לפחות כמה ימים. אני בטוחה שזה לא פסיכולוגי. בהתחלה פעם אחת הרגשתי מעולה ופעם אחרת רציתי לבכות אבל לא הצלחתי כי במקום בכי יצא לי צחוק. זה התחלף ככה כמה פעמים, וגם ניסיתי להרדם ולא הצלחתי, רק רציתי לקפוץ. הרגשתי פתאום כאילו הכל מתבהר לי עכשיו, ואח"כ התחלתי להרגיש מעין חוסר נוחות ודפיקות לב או משהו כזה. זה עשה לי קצת גם מעין תחושה כזו של חוסר הרגשה מהסביבה, קצת מעין דיסטנס כזה או חוסר תחושה... משהו נורא מוזר. אני חולקת על דעתו, כי זה נמשך הרבה מאוד שנים, וזה מעבר לסתם דיכאון "קל", בשנים האחרונות זה החריף לכדי מצב שאני פשוט שוכחת דברים, שמות של אנשים, יש ימים שאני מאושרת ויש ימים שאי אפשר להוציא אותי מהמיטה, יש ימים שאני לא ישנה בכלל ויש ימים שאני מדוכאת. יש ימים שאני חותכת את עצמי ויש ימים שאני חושבת שצריך לאשפז אותי. ויש ימים שאני חושבת שהכל בסדר. אז אני לא חושבת שזה בגדר ה"קל".