ייאוש

שלום ד"ר הידש, ביקרתי בפורום מספר פעמים ותמיד שמחתי לקרוא את תגובותיך מלאות האמפטיה. אני סובלת כבר המון שנים מחרדה ודכאון. בשלוש השנים האחרונות אני לוקחת 300 מ"ג אפקסור ליום, אבל ניתן לומר שהחרדות והדכאון לא נעלמו, היו אפיזודות רבות של דכאון קשה, והחרדות משתלטות מדי פעם. שלווה אמיתית ומרגוע מחרדות לא חוויתי כמעט מעולם. לפני האפקסור לקחתי 60 מ"ג פרוזק, שעזר לתקופה קצרה מאוד. הפסיכיאטר שלי טוען שאין לו משהו אחר לתת לי, אולי כי אינו רוצה לתת לי תרופה שעלולה להשמין (כי אני שמנה). אני כבר ממש נואשת, טיפול בשיחות לא עוזר לי בכלל, ואני מרגישה שהדכאון והחרדה ילוו אותי תמיד. אני מרבה לישון כדי לברוח מהמחשבות המטרידות, אבל עוד מתפקדת (עובדת ולומדת). אני מפחדת שיבוא יום וגם אפסיק לתפקד. כעת, למשל, מתגברות חרדות שלי מפני אובדן מקום העבודה (ולא בלי סיבה), וברור לי שלא אחפש עבודה אחרת, כיון שגם ככה חיי האישיים והתעסוקתיים די אבודים. אני בת 39, בלי סיכוי לקיים אי פעם זוגיות או ללדת ילדים, כיון שלא אדע להכשיר אותם לחיים, בדיוק כפי שגם אני לא הוכשרתי לחיים ע"י הורי. אין לי כוח לעול החיים. כל יציאה שלי לעולם מכאיבה לי בגלל חוסר רגישותם של אחרים או בגלל שאני רואה אנשים שחיים את חייהם, מתקדמים ומתפתחים ורק אני דורכת במקום כבר עשרים שנה והכל בגלל החרדות שלא עוזבות אותי. רציתי לשאול אם לדעתך יש טעם להחליף את התרופה והאם אדרונקס יכולה לעזור? תודה דנה

הי דנה כואב לי מאוד לקרוא את מה שכתבת כי אני כל כך מזדהה. בימים שקשה לי אני מרגישה כאילו אני נמצאת מאחורי מסך ערפל- כולם חיים את חייהם- צוחקים ומאושרים ורק אני דורכת עם החרדות במקום- 5 שנים עם אותו הסיפור. אבל, המחשבה הזו עצמה היא בדיוק חלק מהדיכאון. ההרגשה שאין תקווה וששום דבר לא ישתנה . ההרגשה שלא מגיע לי להיות אחראי על אחרים ושאני לא מסוגלת לכך היא הדיכאון עצמו ויש לשער שאם הישתפרות בהרגשה גם התחושות האלה תעלמנה או תתמעטנה. לעולם אל תחשבי שאינך יכולה או ראויה להיות אם- אולי דווקא להיפך . אולי דווקא בגלל הרגישות שלך והמודעות את תהיי אם נפלאה ואיכפתית. תהפכי את המצוקות האלה דווקא "למותרות" אם אפשר להגדיר זאת כך. לגבי טיפול תרופתי, אולי באמת שווה לשקול החלפת טיפול. אין דבר כזה שאין טיפול אחר- היום האלטרנטיבות כל כך רחבות החזיקי מעמד אריאל

לדנה אני מצטרף לדבריה של אריאל וחושב שלמרות הקשיים אסור לאבד תקווה. הטיפול הפסיכותרפי חשוב מאוד ואפשר לעשות מספר דברים גם בטיפול התרופתי. אפשר לחשוב על הוספה של תרופות כמו האדרונקס, אבל הדבר החשוב ביותר הוא לנסות להוסיף תרופה ממייצבי מצב הרוח. אני מעדיף את הלמיקטל אבל גם הדפלפט וגם הליטיום בהחלט מתאימים. תשמרי על עצמך דר' גיורא הידש