כשעולה בנו קינאה

קינאה זה רגש לא נעים. אנחנו רואים משהו אצל מישהו שלנו אין, ומקנאים- למה לי אין את זה? המשהו הזה יכול להיות דברים חומריים כמו כסף, רכוש וגם דברים אחרים כמו ידע, חוכמה, חברים, בריאות ועוד ועוד. כשעולה בנו קינאה זה מעורר רגשות שונים נוספים כמו בושה ואשמה, וגם הרבה מאד כעס ולעיתים גם תוקפנות. אני חושבת שהרבה מהמלחמות בעולם מתחילות מקינאה וכעס. אני מקנאה ששתי האחיות שלי חברות טובות בינהן, ולי אין קשר טוב איתן כמו שלהן יש כבר שנים. אני מנסה לשנות את המצב הזה ולא מצליחה. יש בינהן כימיה טובה, הן גרות אחת ליד השניה, כל מיני דברים שאי אפשר לשנות. ובעצם מה איכפת לי שלהן יש קשר טוב בינן לבין עצמן? אני יכולה לנסות להתקרב אל כל אחת מהן או לשתיהן ביחד, ולא להשוות את הקשר שלהן לקשר שלי. ואז אני מרגישה גם אשמה ובושה. אבל זה לא עוזר לי. הקינאה קיימת שם, כבר שנים. וזה גורם לי להרגיש מנותקת מהן, למרות שהן מאד אוהבות אותי. אי אפשר למחוק קינאה. זה רגש אנושי לגיטימי כמו אהבה כעס פחד וכל האחרים. לא נעים להרגיש את זה. לא לגמרי ברור לי איך אפשר לשנות את זה. אולי על ידי זיהוי המצב וקבלה שלו כמו שהוא- אני אדם שלם, יש לי אף, פה, עיניים, חוכמה, אהבה וגם קינאה. אולי ככה אפשר להקטין מלחמות פנימיות וגם מלחמות חיצוניות, כמו המלחמה שמתחוללת כאן בפורום בשבועות האחרונים. מה דעתכם? תמי.

דעתי למרות שזמני קצר לצערי...שאת חכמה ורגישה . מעבר לזה שמרי על השפיות שלך ,תנסי להרדם אם עדיין לא נרדמת...ובכלל למה אתן לא ישנות??? -מה גורם לנשים ככ חכמות וכו לא לישון בלילה ? ואגב ,הקנאה היא רק מרכיב אחד -האגו הוא לדעתי הגורם למלחמות . אבל זה כבר נושא בפני עצמו... ושרק נדע ימים של שקט ושלווה ורק טוב .

קנאה, חמדנות. כעס, זעם ושנאה, תשוקה, אהבה, רחמים, רוך, כך גם נוקשות, ועוד ועוד ועוד... כולם. כולם קיימים בכולנו. מה"בריא" ו"הנורמלי" ועד ה"חולה" מאד. ברור לי שהמושגים האלה מאד בעייתיים. כי הרי חולה שיודע שהוא חולה הוא כבר בריא באיזה מקום, הרבה יותר בריא ממי שמשוכנע בעצמו שהוא בריא לחלוטין, רק שהוא בעצם מאד חולה. בלגנים:-). אם כן, גם ב"בריא" וה"נורמלי" - גם בו ישנם צדדים לא הכי יפים שכאלה, וה"חולה" – מצד שני, גם בו ישנם גרעינים חיוביים, ואף יותר מזה, יש משהו בריא בסיסי ואיתן שממנו ניתן להתחיל את השיקום. אצל אחדים הביטוי החיצוני של הרגשות ה"שליליים" האלו קיצוני ממש. כאילו מייצר אובדן שליטה מוחלט וגורר הרס של כל הסביבה החיצונית והפנימית יחדיו. אצל אחרים הוא מופנם, חבוי וכמוס, חוזר פנימה וההרס הוא של העצמי, של האני בלבד. אין שום ביטוי כלפי הסביבה החיצונית. אין יודע. גם זה אובדן שליטה. יש גם כאלה שמסווים את הרגשות הללו אפילו (או במיוחד) מפני עצמם מבלי לדעת. חלילה לו לרגש הזה. אסור לו. מכחישים את קיומם אצלם. מפעילים את כל השליטה כדי לשמור, להראות כאילו לא, להפוך דברים. אך המציאות שונה באופן מהותי. זהו גם כן סוג של איבוד שליטה, רק שאינם יודעים. אינם מכירים. ויש, ישנם גם כאלה שהכל כל-כך עמוס אצלם כך שכל הרגשות מעורבבים ואין ביניהם הפרדה. לא קנאה, לא זעם, לא עצבות וגם לא אהבה, לא אושר. לא מרגישים כלום. לא מצליחים לאתר רגש. רק כאב אחד ענק, גדול וקורע. וכשכבר מרגישים משהו, מה שלא יהיה, עצבות או כעס, זה כבר סימן ממש טוב. הדברים האלה יכולים להיות כה מורכבים ומסובכים. ואני עצמי, אם מסתכלים על זה מבחוץ, יש לי כביכול מיליון סיבות לקנא. בהחלט לכולם יש דברים שכאילו "ברור" שלכל אחד יש, ולי אין. חסר לי המון. עם זאת, את הקנאה שלי שסביר שקיימת אי שם, גם אם קשה למצוא אותה בפנים, אותה לא כל-כך קשה לי לשרוד או להתגבר עליה. קשה יותר לשרוד את הקנאה של האחר, או את החמדנות של האחר. הן אלו שמצמצמות את המרחב. לא שממש יש במה לקנא בי או לחמוד, אבל הנה דבר אחד חשוב: בזמן האחרון יש לי משהו שלא לכל אחד יש - הטיפול. הטיפול הטוב הזה. השיחות שנתנו לי קצת חכמה אולי. נתנו לי את הכושר והאומץ לכתוב את המילים הללו כאן ועכשיו. הכרה בכל אלה, ההכרה שהם קיימים בנו, בכולנו על כל צדדיהם השפלים והשליליים היא זו שמובילה אותנו להיות בריאים יותר. הכר את עצמך על כל הגועל נפש. קח אחריות על עצמך. זה מצריך המון אומץ. המון תעצומות נפש כדי לעמוד מולן, להתבונן במראה ולומר: זה אני, 'סתכל על עצמך, אתה "מכוער" ויש בך כיעור שאתה רואה ומתעב באחרים. יש אותו גם בך. בך עצמך, כן. יש בך גם צדדים שליליים ומגעילים, גם צדדים שהם לגמרי מטורפים ומשוגעים, אולי צדדים פחות בריאים, ואתה לגמרי לא מושלם היכן שנדמה היה לך (באופן לא מודע) שאתה אולי כן. ההתבוננות הזו היא ההתחלה של ההבראה. נראה לי. מה עושים אתם הלאה? זמנים יגידו. מה שאמרתי נשמע תלוש? מרחף? אולי. אבל זה מה שמחזיק אותי עכשיו, דווקא בניסיון נואש להתחבר. תודה לך תמי שהעלית את הנושא, אולי הצלחתי קצת לעזור לעצמי בכתיבה ולהעביר קצת זמן של כאב וייאוש. ותודה למי שאיש לימד אותי קצת ויש לי עוד המון מה ללמוד. תודה.

יש בנו מהכל, ומה שצריך ללמוד זה אולי לסלוח לעצמינו על הדברים השליליים. להעיז להתבונן בעצמינו קצת יותר ברכות ובאהבה. מעבר לסטיגמות הישנות והנדושות כל כך של חולה ובריא. הנשמה שלנו בריאה. בנפש שלנו יש פצעים, ומתוך הפצעים האלה אנחנו גדלים. וכשאנחנו גדלים, כל העולם גדל איתנו. תודה לכם האקר ומישהו לרוץ איתו על דבריכם המרגשים. ובתקווה שנמצא בנו הרבה טוב, ושתהיה שמש בעולם... תמי

מכתבך נגע בי ביותר. עולם מורכב הוא עולם הרגשות, עולם בפני עצמו.

דור אחראי לכל המהומות!