המשך של דיאלוג

שלום לתמי, פרוזק עוז, המאהב, קרן וד"ר הידש ולכל השאר עברו עוד יומיים, ואני עדיין מרגיש לא טוב, אבל לא עד כדי כך כמו שהיה בשבת. תודה לכם על התגובות המרגשות... אני מתנצל קרן שפירשת את דבריי כאילו היו זלזול בך, לא התכוונתי לפגוע בך ואני מצטער. הבעיה העיקרית עם המצב שלי כרגע היא לאו דווקא שהוא נורא כל-כך, אלא שאני מרגיש שהפעם זה לא הולך להשתנות בעיקר מפני שאני לא עושה שום דבר שישנה אותו. נתקעתי באיזה לופ שאני לא יודע איך להשתחרר ממנו. כאילו שום דבר לא הולך להשתנות יותר- רק אותו יום יום חדגוני וחסר טעם יום אחרי יום אחרי יום. האם אני יכול לחזור למסלול חיים שיש בו איזושהיא התקדמות. לאן אני כבר יכול להתקדם? אני מרגיש תקוע כמעט לגמרי... ואני ממש לא יודע איך להיחלץ מזה. רציתי להפסיק את החיים אבל הם ממשיכים ושום דבר לא משתנה. אני לא יודע אם אני זקוק לתשומת לב, אולי אני זקוק לענין חדש לעסוק בו. סתם, החדגוניות היא ברמה כזו שאין לי מה לכתוב, אבל אני בכל זאת כותב. נראה מה כבר יכול להיות... בברכה מיכאל(מיקי)

מיקי היקר אני, כשאני תקועה בלופים, צריכה תשומת לב. תחושה שלאנשים איכפת ממני, תחושה שאני לא לבד, תחושה שאני חשובה לאנשים, שיש משמעות לקיום האפור ולפעמים הקשה הזה. קירבה של אנשים אחרים מפרקת קצת את תחושות האיכסה. ככה זה בשבילי. יש בך כישרון להתייחס ולגעת באנשים. אתה משתף ונוגע ומתייחס. אני לא מכירה אותך אבל נראה לי שגם אתה איש שצריך אנשים. יופי שאתה כותב, ומשתף. האדם הוא ייצור דומה, אחרי הכל. חוויות שאחד עובר מזכירות את החוויות של השני. ולכן אם משתפים משהו משתחרר לא רק במי שמשתף אלא גם במי שקורא את הדברים. וזה מקל. אז תודה מיקי, ותרגיש טוב. תמי.

למיכאל למרות שהדברים נראים תקועים אנחנו יודעים וגם אתה יודע שהדיכאון חולף ואחר כך מרגישים אחרת. זה טבעו של הדיכאון וכפי שאני מכיר אותך ברגע שתהיה תכנית או דבר שמעניין אותך אתה תמצא כוחות והכוחות יחזרו אליך. תשמור על עצמך הידש