סיפורון קצר על איך כמעט התאשפזתי שוב אבל בסוף לא
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום אני לא יודע עד כמה הדיכאון שלי חריף, אבל אני יודע שאם אני רוצה לעשות הצגות דרכי לאישפוז סלולה וללא בעיות אני יכול לחזור לשם. אתמול הרגשתי ממש רע והחלטתי שאני רוצה להפסיק את החיים שלי, להפסיק את החיים לא אומר בהכרח להפסיק לחיות. זה אומר אישפוז, אז הלכתי לחדר מיון פסיכיאטרי ועשיתי הצגה שלמה מטופשת, שבה אולי נראיתי פסיכוטי ואולי דיכאוני ואולי גם וגם, למרות שאני לא פסיכוטי ונלקחתי אחר כבוד לבית החולים המוכר לי ושם הרופאה התורנית שאני לא מכיר, החליטה ברוב חכמתה שאני לא צריך להישאר שם. היא אמרה לי מה שאני יודע שהחיים שלי לא הולכים לשום מקום ושאני בלאו הכי אאלץ להתמודד איתם ושאחר כך זה רק יהיה יותר קשה. היא צודקת הרופאה אני יודע. אני סך הכל כביכול במצב טוב מאוד יחסית, אני עובד בעבודה בשוק החופשי וגר בדיור לא מוגן, אז האם אני יכול להשליך את כל החיים שלי כאדם רגיל ולבחור להיות חולה. האם בעצם ברמה העמוקה יותר אני בוחר להיות חולה ולא לתפקד. האם אני בוחר להרגיש שאין שום טעם לחיים שלי ושאין שום דבר חשוב ושום דבר מענין. אני יודע שאני בוחר לא לאכול טוב, ואין לי תיאבון. אני לא רואה שום דבר בחיים שלי מלבד הציפייה כבר למנוחה הגואלת של המוות. הפסיכיאטר שלי לא התרגש כשאמרתי לו את זה. תזכיר לי למה אתה כותב כאן, אה... כן, זה הרי ניסיון קצת יותר מתוחכם לבקש צומי מאשר פשוט לבקש צומי כמו קרן. אז אני מבקש צומי... אני מבקש שיטפלו בי ויערסלו אותי ויפנקו אותי, וינדנדו אותי בעגלה וישירו לי שירי ערש וידאגו לכל מחסורי בלי לצפות ממני לשום דבר. הבעיה היחידה שאני כבר לא בן ארבע או שנה ליתר דיוק אלא זקן יותר. בברכה מיכאל(מיקי)
מה רע בלרצות צומי???? אפילו אנשים בניי 90 רוצים צומי זה לא שאתה מגיע לנגיד גיל 13 ובזמן שאתה עולה לתורה אתה מווטר על הזכות לקבל צומי כל אדם רוצה ולכל אדם מגיע צומי וכשאנשים זקוקים לצומי אזה ולא מצליחים לקבל אותו במידה מספיקה בדרכים המקובלות פונים לדרכים טיפה פחות מקובלות אתה ואני עושים את זה בצורה של לעלות למיון להתאשפז לעשות בלאגן או חס וחלילה לפגוע בעצמיינו לאחרים יש דרכים אחרות כך לדוגמה את החבריי כנסת כל פעם שהם מרגישים שהם לא מקבלים מספיק צומי הם פולטים איזה משפט שערוריתי לתקשורת או זורקים איזה אצעת חוק שערורייתית שברור גם להם וגם לנו שחוץ ולעשות רוח ולזכות לקוטרת קטנה בעיטון או איזה אזמנה חסרת תועלת למעגל של דן שילון (או מי שזה לא יהיה היום) החוק אזה לעולם לא יעבור הדרך הטובה ביותר שאני לומדת להשתמש בה לאט לאט היא פשוט להגיד למישהו קרוב שאני צריכה צומי (ולכוות שהוא או היא גם יבינו את הרמז) בכל אופן זה ממש טוב שלא התאשפזת בסוף זה באמת לא שווה את זה קפה עם חבר/ה טובים יכול לעשות את אותה העבודה ועם פחות נזקים חוץ מזה אתה תמיד יכול לכתוב בפורום
למיכאל אהבתי את התשובה של פרוזק אבל אנסה להראות זוית אחרת. כל אדם שמרגיש לא טוב אוהב ומקבל תשומת לב, גבר החולה בשפעת או מי ששובר את הרגל. מיד מבקרים אותו, מביאים לו אוכל למיטה והוא פטור מעבודה. כמובן שיש כאן ערבוב של זכרונות ילדות שהיינו ילדים וקיבלנו תשומת לב כאשר היינו חולים.... הבעיה היא שבבעיות נפשיות לא רואים את "הגבס" כך שגם הסביבה וגם אנחנו לא מרשים להתפנק, ומיד מתחילים רגשות האשמה.... רגשות האשמה מתחילים גם כאשר מצב הרוח ירוד, אולי אין דיכאון אבל אתה בטח לא במצב רוח טוב. כך שחלק מהתחושות ובעיקר התחושות של ההאשמה העצמית הן חלק מהדיכאון. הלוואי שיחלוף כבר וסוף סוף תהיה מאוזן ותחזור לכביש הראשי של החיים. תשמור על עצמך הידש
מת עליך מיקי. אתה כשרוני בטירוף. אתה חייב להחזיק מעמד. אנחנו צריכים אותך בפורום.
מיקי היקר עלו לי דמעות בעיניים מהסיפור שלך. זה כל כך מוכר ואנושי מה שאתה מתאר. כולנו זקוקים לחבוק ולתשומת לב לזה שלפעמים יטפלו בנו כמו ילדים קטנים אפילו שאנחנו לא. בתוך הנפש אנחנו ילדים קטנים שרוצים לגדול אבל רוצים גם להישאר קטנים ולקבל פינוק מאמא. כמה כואב שאנחנו כבר גדולים. כמה כואבת המציאות לפעמים. והבדידות, בעיקר כואבת הבדידות. כל כך קשה עם הדיכאון הזה. לי היתה פעם שלקחתי 4 אקמולים, רציתי לפגוע קצת בגוף, שיטפלו בי קצת בגוף, כי הנפש כל כך כאבה לי ואת הנפש לא רואים ואם מבקשים טיפול בנפש זה נראה תלוש ולא מתאים. להיות חולה בדיכאון דורש מאיתנו כוחות רבים. זה לא תפקיד קל, התפקיד הזה שיש לנו. אני גיליתי שאנשים שחולים במחלות נפש הם אנשים עם נפש עדינה, ועם עור מאד דק ועדין שמקשה עלינו להגן על עצמינו ולהפריד בין בפנים ובחוץ. לכן זה כל כך כואב. אני שמחה שאתה כותב לנו. כשאתה משתף, אתה נותן לנו הרבה כוח ותמיכה. כשאתה מבקש תשומת לב, אתה בלי לשים לב, נותן לנו משלך. תרגיש טוב, תמי.
לא יפה שאתה יורד עלי בפורום זה לא אשמתי שאני לא יודעת לבקש צומי בדרך שגורמת לאנשים להעריך אותך מה לעשות אני לא יודעת ליגרום לאנשים להעריך אותי לעזאזל איך אני מרגישה נחותה בחיי הלווי והיתי נופלת לתרדמת ולא כמה יותר וככה לא היתי מרגישה את הכאב שאוכל את כל כולי
