למה כל כך קשה
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
היי זאת אני מפעם. לפעמים אני חושבת לעזוב את הטיפול שאני נמצאת בו, לא כי רע לי ,אלא כי פשוט כבר נמאס לי נמאס מהכל .ומהסתכלות מהצד זה כמו בזבוז ,כאילו בזבוז לדבר איתי לעזור לי.עכשיו זה נראה לי מוזר שמשהו שותף לרגשות שלי ועוזר לי לעומת העבר שעברתי הכל לבד בלי אף אחד, לקח קצת זמן אבל זה עבר. אני רוצה לדבר על נושאים שיותר נוגעים לי רגשית אבל אני לא מצליחה כי נורא קשה לי אפילו רק לזרוק מילה. אני מפחדת שיבוא לי התקף חרדה. תמיד הכל זה בלאגן. למה? למה כל זה קורה לי?
שלום עדי, אני חושב שאת שואלת שתי שאלות, הראשונה למה זה קורה לי? והשניה מדוע זה מגיע לי? כמובן שאין לכך הסבר וכמובן שלא מגיע לך, אבל עם הרבה מחלות זה כך, כלומר אילו חס וחלילה היתה לך סכרת, פגיעה בכליות או כל דבר אחר. אנשים מתמודדים ולא שואלים את השאלה הזו. אני יודע שיש הבדל בין דברים נפשיים וגופניים, אבל לאנשים רבים התשובה שזו מחלה או בעיה כמו כל מחלה גופנית אחרת עוזרת. יש דברים שלאנשים ובטח לא לרופאים אין תשובות. גם מי שמתיימר לענות ולדעת אני חושב שרק מטעה. הדבר החשוב הוא שיהיו לך כוחות להתמודד עם הדברים ועם הקשיים. את זקוקה לעידוד, אולי למעט פינוק, שותפות ומכאן לקחת אוויר ולהמשיך קדימה. נראה לי שאת בדרך הנכונה. שיהיה רק טוב לך ולכולם דר' גיורא הידש
