אולי תרופות?

התגייסתי לפני שמונה חודשים לצבא, במהלכן הבנתי עד כמה אני לא יכולה לסמוך על עצמי. ביום השני לטירונות קיבלתי נשק ליד ומאז אני "משחקת" ברעיון להשתמש בו, ולפגוע בעצמי. לפני השירות, באזרחות, היו לי ניסיונות אובדניים, (שנגרמו כתוצאה ממתח בבית, וחבר שנהרג בפיגוע) הפכו עם הזמן לדרך התמודדות, דפוס מסויים ובעצם הרגל. אני לא יכולה לומר בוודאות שאני באמת רוצה למות, כי אחרת כנראה כבר לא הייתי פה (הרי יש לי את האמצעים...). אבל קשה לי איפה שאני נמצאת, פיזית ורגשית. קשה לי בתפקיד בצבא, ולא טוב לי בבית. כשהגעתי לבסיס הקבוע שבו אני משרתת, לאחר חודשיים ראשונים של קורס, ביצעתי מה שנקרא "משחקים בנשק" (אלו נעשו לאחר מטווחים שהיו לנו, שהמחישו לי עד כמה הנשק אמיתי ו...יורה) שהגיעו למצב קיצוני מבחינתי, של מחסנית בהכנס, ידית דרוכה, ניצרה על בודדת, כשכל מה שנשאר הוא רק לסחוט את ההדק....ולא הצלחתי, ונבהלתי. אז דיווחתי לקצינה שלי (לא בטוחה היום עם זה היה חכם כ"כ...), והיא אמנם השאירה אותי בתפקיד (כנראה לא דיווחה הלאה) והשאירה אותי עם הנשק, אך התעקשה להפנות אותי לייעוץ מקצועי אצל קב"נית היחידה. הפגישות אצל הקב"נית לא הלכו כ"כ טוב, ולבסוף הן הופסקו. יצרתי כנראה רושם מספיק טוב שהוכיח שאני בסדר ולא צריה את הטיפול איתה. בנוסף מאז המקרה, היו לנו מטווחים נוספים. הם הלכו בסדר, יותר טוב מהקודמים, אך רק כלפי חוץ. ההבדל מבחינתי היום לעומת התקופה של החודשיים הראשונים בשירות, הוא שהיום אני פשוט לא מדווחת על הניסיונות שלי והמשחקים בנשק. אני לא רוצה לצאת מהתפקיד ולא רוצה לצאת מהצבא על 21. אין לי עוד מסגרות שאני יכולה לפנות אליהן, מלבד טיפול פרטי באזרחות, שעולה המון כסף, שאין לי. רציתי לשאול האם כדאי לחשוב על אפשרות של לקיחת תרופות. אולי זה משהו כימי? אני מעדיפה לא לחשוב על זה ככה ורוצה להאמין שזה יכול להיפתר עם אני אדבר על זה עם מישהו מיקצועי, אבל השיטה הזו של "לדבר על זה" כבר ננקטה במשך כמה שנים (עוד מהחטיבה). אני כבר חמש שנים חושבת הרבה על כל נושא המוות, ההתאבדות וככל שהזמן עובר, הם נראים לי לגיטימיים יותר. אולי אני צריכה תרופות שיאזנו משהו כימי אצלי...אני כבר לא יודעת... דרך אגב, חשוב לציין שהופניתי לכאן דרך צוות האתר "סהר", אליו פניתי בהתחלה, ונאמר לי שכאן יינתנו לי תשובות יותר קונקרטיות לנושא זה.

לחיילת היקרה, מדבריך עולה כי את שרויה בדיכאון כבד הטיפול בדיכאון הוא על-ידי טיפול פסיכולוגי ותרופתי. אפשרות אחת היא להמשיך טיפול פסיכולוגי על -ידי קב"ן בצבא, אפשרות נוספת אציע לך הינה לפנות לקב"ן ולבקש אישור בכתב אשר יאפשר לך לפנות ולקבל טיפול פסיכולוגי (וגם תרופתי) במסגרת פרטית, גם בעת השירות הצבאי. בדר"כ הצבא מאפשר זאת גם ללא קשיים מיוחדים. אחת הבעיות שמלווה את הכניסה לטיפול כאשר את שרויה בדיכאון כבד הינה שאת עלולה להרגיש חסרת כוחות ומוטיבציה לעזור לעצמך, במצב כזה עם הפניה לגורמים המתאימים לשם קבלת הטיפול נחווית כקשה מידי לביצוע וקיימת נטיה לדחות זאת שוב ושוב, אני רוצה לעודד אותך לפעול באופן מיידי לשם התחלת טיפול וזאת על -ידי קבלת החלטה לפנות כבר מחר-דבר ראשון על הבוקר- לגורם המתאים במסגרת הצבא, דיכאון אינו גזרה משמים ויש דרכים להתמודד ולטפל בו. אני מקווה שתמצאי חיזוק ועידוד בדברי ותפעלי כדי לעזור לעצמך. בהצלחה וכל טוב מיכל

כמו שאת מבינה לבד יש צורך בבדיקה והערכה פסיכיאטרית ללא קשר לתרופות. אם הקבני"ת לא הפנתה אותך לפסיכיאטר אז זה חמור והיא כמובן חסרת אחריות. רופא כללי ביחידה יכול להפנות אותך לפסיכיאטר ורצוי לבקש ממנו סוג כזה של הפניה או לפנות באופן עצמאי למרפאה צבאית לבריאות הנפש. בד"כ אם חייל לא מסוגל להחזיק נשק בגלל בעיה נפשית אז הפרופיל יורד ל-21 אבל את יכולה לבדוק את הנושא עם פסיכיאטר צבאי. גם אם ישחררו אותך ניתן לקבל טיפול במסגרת אזרחית.

לחיילת היקרה מהבחינה הרופאית התשובה פשוטה, כדאי להגיע לאבחון של רופא פסיכיאטר ולשקול יחד אתו את האפשרויות הטיפוליות וכמובן את הטיפול התרופתי. כיום התרופות הפסיכיאטריות הן עם תופעות לוואי מועטות יחסית ואינן ממכרות. לכן השאלה היא לא האם צריך ליטול תרופות או לא, אלא- האם תרופות עשויות לעזור לך ולהרחיק את המחשבות האובדניות. כמובן שבמסגרת הצבאית הדברים מעט יותר מורכבים. עם זאת במרפאות האזוריות בדרך כלל יושבים פסיכיאטרים במילואים, כלומר הם הרבה יותר קשובים לחיילים ופחות מכירים את הצבא בדרך כלל. ומבחינתך זה יתרון..... תשמרי על עצמך דר' גיורא הידש