אבל כפול

שלום לדר הירש, אני לא יודעת בדיוק בדיוק באזה מצב אני כרגע, אומנם המצב קשה ביותר שאינני בטוחה שאפשרי לשרוד לאחר אובדן טרגי כל כך. אנני מבינה מה מצבי? זה לא אבל בלבד. האם פגשתה מקרה כה עצוב ומזעזע? שכלתי את בעלי ולאחר תקופה גם את בני יחידי, אני לבדי ללא משפחה ואף אחד חוץ מכמה ידידים בודדים. את בני גידלתי בעצמי והגעגועים יהרסו אותי, ואנני מבינה אך קורה מקרה כה טרגי ואם אפשרי לשרוד ואך חיים במצב כה קשה. ????????

ורד היקרה קראתי את דבריך הכואבים ורציתי לתת לך ניחומים. אבל האם זה בכלל אפשרי לנחם על אובדנים כל כך קשים? כשמת לנו מישהו זה כאילו משהו בנו מת. ועכשיו צריך ללמוד לחיות בלי אותו איבר בגוף שנקטע- בלי יד, בלי רגל, בלי חלק מהלב... וזה נורא כואב. תמיד כואב. עם השנים אולי יש יותר רגעים בהם אפשר להיות במצב מסויים ולרגע לא לחשוב על הכאב. אבל מהיכרות שלי עם אנשים שחוו אובדן, זה תמיד ממשיך לכאוב. מצד שני, אנשים ממשיכים לחיות. אם רק מוצאים טעם לחיים, אפשר לשאת את הכאבים הכי גדולים שניתן לדמיין. תחשבי על ניצולי השואה, על הזוועות שהם חוו, על המשפחות השלמות שהם איבדו, ועל כוחם להמשיך לחיות, להמשיך, ליצור, להתפתח. בעיני חשוב מאד שתמצאי לך תמיכה במצב כל כך קשה- טיפול, חברה קרובה, כל מישהו שיכול להיות איתך, שתהיי פחות לבד. אנחנו בפורום לא נעזוב אותך. חיזקי ואימצי.

לורד אני חושב שלא כתבת בפורום בעבר אחרת הייתי זוכר את שאלתך?? אני חושב שבשלב הראשון את יכולה וצריכה לתת לעצמך להרגיש את הכאב והאובדן וגם אם אינך מרגישה טעם בחיים התחושה מתאימה וצריך לחכות. במצבים של אבל הדבר החשוב ביותר הוא הזמן, לכן חשוב מתי היו האבדנים וחייבים לתת את הזמן כדי לעכל את מה שקרה וכדי להתחיל לחשוב על העתיד. תשמרי על עצמך דר' גיורא הידש