החלטה קשה - אני מקווה נכונה

לד"ר היקר שלום רב לפני כשבוע וחצי נכנסתי לפורום לראשונה וסיפרתי על מחלתו של בעלי ועל כך שלאחר יעוץ עם פסיכיאטר החלטתי לעזור לו ולתת לו תרופה ללא ידיעתו, זכיתי לתגובות לא קלות אבל בכל זאת המשכתי מכיוון שהאפשרות האחרת היתה לפרק את הבית כי לא ניתן לחיות במתח היומיומי לא אני ( אני עובדת בהוראה בתיכון וזקוקה גם למנוחה ) ולא ילדיי שנמצאים בגיל ההתבגרות ובתקופה של בגרויות/מבחנים ועוד. כיום לאחר טיפול של שבועיים וחצי גיליתי שלמרות הטיפול - טרנקסל התפרצויות הזעם ממשיכות, ההאשמות ממשיכות וכמו כן אי הסכמה איתי כי הוא חולה אלא הפוך על הפוך - אם תמשיכי להגיד לי ללכת לפסיכיאטר תראי מה אני אעשה לך ועוד איומים מסוג זה. ולכן החלטתי להפסיק היום עם הטיפול, בטוחני שבעוד כמה ימים תהיה הרעה במצב ואז בלית ברירה אני אומר לו או טטפל בעצמך או נפרק את המשפחה, לא ניתן לחיות ככה. אני מקווה שקיבלתי החלטה נכונה, מפני שאני חושבת שלא ניתן להגיע לשינוי בלי הכרה שמשהו לא בסדר, למרות שכואב לי מאוד על מצבו אך מה עליי לעשות, האם להמשיך לחיות במתח יומיומי? האם עליי לספוג את כל הרפש? לא נותרה לי ברירה אלא זו, נראה מה ההחלטה שהוא יקבל, לדעתי מהכרותי אותו כאדם עקשן מאוד הוא ימשיך בשלו ויעדיף לפרק את הבית, אבל אז אני אהיה עם מצפון נקי שניסיתי הכל כדי להניא אותו מלהזיק לעצמו. תודה רבה לך

כתבתי לך קודם שאם יהיה צורך בהעלאת המינון ואין את או הרופא יכולים להחליט אני חושב שהמצב אולי יסתבך . אני לא הדוקטור. אך אני אדם חושב אחרת ממך .

את מצויה בין הפטיש לסדן, תחת לחץ ונשיאת אחריות כבדה מנשוא לגורל משפחתך הענפה... ליבי ליבי עליך... לעניות דעתי, לפני שאת סותמת את הגולל על מערכת היחסים בינכם...תטפטפי לו מבלי להטיל בו דופי..אלא אך לקרוא לילד בשמו, מבלי לשפוט אותו ולהטיח עליו ביקורת...כי שניכם זקוקים לטיפול-זוגי..לא רק ידו במעל..ומחמת שאתם זוג..את נוטלת אחריות למצבו..ומוכנה לפעול ככל שיורו לכם לנכון..על מנת שהמצב יטופל ומערכת היחסים בינכם תהא מושתת על כבוד, הכרה ואמון.. כי ללא הכרת 2 הצדדים בבעיה שנוצרה..כל טיפול..יהא עקר מיסודו..ובטל ומבוטל...ויהא תמורה אך להשקטת מצפונך ותו לא. אני מתרשמת כי הנך אדם בוגר, המוכן ליטול אחריות בעבור שימור המסגרת המשפחתית והתא הזוגי..וכן הנך ערה למצוקת בעלך...על כן כתחליף להאשמות ההדדיות בינכם.. ..אנא טפטפי לו שהבעיה לא מצויה בו כי אם תיפרסי לו את תמונת המצב שנוצרה באופן קונקרטי וקורקטי..ושאי אפשי מצד כל המערכות להמשיך להתנהל באופן כזה ושהסבל שלו כאב הבית משפיע באופן ישיר ומשליך על כל בני הבית...בטוחני שבאם המגמה תהא פתירת המצב באופן משותף..תוך מתן כבוד הדדי לקשיים המשותפים, מבלי להטיח האשמות זה בזו...ואך לפתור את המצוקה הכוללנית...הוא יתרצה..ומתוך הבנה תצמח בו התובנה המתבקשת... אל תפכרי ידיים...מרקורד אישי. בגישה נכונה ובונה..הפרספקטיבה משתנה... עליך לעלות בו את המודעות לכך...וכבעל מודעות הוא יקבל כישות אוטונומית את הבחירה הנכונה והמתחייבת... בהצלחה לך במשימה החשובה.

לגלית- לפני שמפרקים את החבילה הייתי מציע קודם לפנות לטיפול פסיכולוגי אישי עבורך ולהגיד לבעלך על כך. לדעתי מטפל מיומן יוכל להדריך אותך איך לגרום לבעלך להצטרף אליך לטיפול זוגי משותף, למרות שייתכן שלא תצליחי בכך בסופו של דבר. לפי המכתב עשית טעות שרצת מהר מדי לפסיכיאטר. עדיין ישנם הרבה אנשים שנרתעים מפסיכיאטרים וכמו שראית זה לא תרם לריכוך שלו אלא דווקא הגביר את ההתנגדות שלו. ייתכן שפרידה היא בלתי נמנעת במקרה שלכם אך הפיתרון איננו באמצעות סימום בעלך ללא ידיעתו אלא בשלב ראשון פניה ליעוץ מקצועי אצל מטפל שמתמחה גם ביעוץ זוגי.

לגלית ברור שמה שאת עושה אינו מקובל וגם אסור. יחד עם זאת אף אחד לא יכול לשפוט אותך ואף אחד אינו יודע מה עובר עליך בבית. שיהיה לך רק טוב שבת שלום דר' גיורא הידש