לשירה 59 היקרה

שירה היקרה, דעי לך שאני עוקבת אחריך בפורום זה, ואת בחורה מאוד מאוד מיוחדת ורגישה. את העדת על עצמך שאינך כלל מיוחדת ושלא תגיעי לשום דבר או לשום הישג. לכן אני רוצה לומר לך שללא ספק את מיוחדת. את ממש מקסימה. וקשה מאוד לשמוע שאת כל כך מתיסרת וסובלת ובודדה. כבר פניתי אליך בעבר וניסיתי לפתח עימך שיחה ולהתקרב, אבל איכשהו זה משום מה התפספס. נורא כואב לי. גם לי היו תקופות שהשמנתי מאוד, וזה מאוד השפיע על מצב הרוח שלי. גברים סלדו ממני ולא רצו להתקרב אלי, לא משנה אלו קסמים הפעלתי, קסמים שבדרך כלל עובדים טוב מאוד במשקל נמוך יותר. זה קשה מאוד. מרגישים מאוד רע. אבל העניין עם המשקל הוא בעצם לא כל כך נורא. היום אני חושבת כך. זה בסדר להיות עם משקל עודף. אנשים יאהבו אותי למרות זאת. יש גברים שאוהבים נשים מלאות או אפילו עם משקל עודף משמעותי. יש יש ויש. הם קיימים. זה רק בראש שלך שאף אחד לא נמשך אליך ושאין מצב בכלל, לכן את מפספסת הזדמנויות אני בטוחה בכך. אבל לפעמים חשוב להיות גם לבד ולהרגיש את הבדידות. אני בחצי שנה האחרונה הגנתי על הבדידות שלי, חשבתי שהיא מוצדקת ולכן סירבתי להפטר ממנה, ואני עדיין דבקה בה באופן חלקי. מה יהיה? אני עברתי בחצי השנה האחרונה טראומות מאוד מאוד קשות. אני נתקפתי במאניה, וילדי נלקחו ממני והועברו לבעלי, והורחקו ממני לתקופה, עד שבאופן הדרגתי חזרתי אליהם. את לא יודעת אילו יסורים אלה, להיות מנותקת מילדייך. אני לא יכולה לתאר את הייסורים האלה. כבר היו לי תכניות מדויקות כיצד להתאבד, רק שלא היה לי אומץ להגשים אותן. פחדתי להשאר נכה. ממש פחדתי להכשל בהתאבדות. ולכן נאלצתי בלית ברירה להמשיך בדיכאון. ואיכשהו בשבועיים האחרונים ישנה התאוששות מסוימת. אני מספרת לך את זה סתם. כי גם לי יש חומרים לפרוק וכאבים. האם את מוכנה לשתף אותי לעומק ולהסביר לי מה הן הסיבות המדויקות לדיכאון, אם יש כאלה? האם את רואה סיבות ישירות, כמו למשל ההשמנה? האם ישנן עוד סיבות ישירות לדיכאון שלך? או שאת חושבת שהדיכאון שלך נובע משיבוש כימי במוח? לגבי ההשמנה: אני לא יודעת על איזו השמנה את מדברת? כמה את שוקלת? מה הגובה שלך? שתפי אותי. את סיפרת זאת עושה ספורט, לא? תראי, אם את לא מצליחה לפתור כבר תקופה את בעית המשקל, אולי כדאי לנסות להשלים איתה. זה נורא כיף להרגיש בטחון מלא במי שאתה למרות מה שאתה. זה מאוד מחזק, ברגע שמשלימים עם המגרעות. אני עצמי הייתי אולי נאה פעם וגברים נמשכו אלי, אבל היום אני כבר יותר מבוגרת, 32, ואני כבר לא איזו נערונת מדהימה, וכשאני יוצרת למקומות כבר אין לי את יתרונות היופי שהיו לי פעם. אבל על הזין שלי. אני רואה בחורות שנראות מש ממש ממש רע, והן רוצות לגמרי מהזוגיות שלהן. יש להן פרטנר קבוע והן מאושרות איתו. זוגיות לא קשורה ליופי. אושר לא קשור ליופי. יום אחד מישהו ידלק עלייך, בלי שתביני למה, למרות שאת חושבת שאת מכוערת, הוא ידלק עליך למורת רוחך, ויתכן שהוא היה נחמד, ויהיה ביניכם משהו, איזו מערכת. מה את יודעת. את אומרת שאת מכוערת. אני לא ריאיתי אותך. אבל גם אם את מכוערת, יש מכו7ערות שיש להן סקס מדהים, שהן אוכלות כמה שהן רוצות ומשמינות חופשי, והן מתחנות ויש להן ילדים.... את יודעת איזה אושר זה ילדים.... כשיהיו לך, כבר לא יהיה אכפת לך כל כך מהיופי שלך... זה הופך לחסר משמעות, או לפחות מאבד מעוצמת המשמעות.... קיבינימאט מכוערת.... בואי נצא אני ואת ונקרע את תל אביב, ונכיר מלא בחורים, ותאמיני לי שיהיו לך קופצים. את בחורה מיוחדת. גם ד"ר הידש שם לב לכך, וציין זאת. זה ברור מאוד ואת גם יודעת את זה. מתוקה אני מחבקת אותך יאללה בואי נלך לדפוק איזה המבורגר-איזה רויאל מלא במיונז די כבר עם הדיאטות האלו. די. באמת.

אני ילדת סנדביץ' לזוג הורים שלא ממש היו מוכנים להביא ילדים. לכל אחד מהם התסביכים שלו-אמא שלי החליפה התמכרויות קטנות אחת בשנייה (זה התחיל בשתייה-לא עד אלכוהוליזם, והיום זה אכילה כפייתית). אבא שלי בן אדם מאוד עצור ולחוץ, אביו היה בן אדם וולגארי ודוחה, וברור שזה השפיע עליו. כל זה יחד עם העובדה שאני בן אדם מאודש רגיש לעצמי ולסביבתי, זה קוקטייל אל מוצלח במיוחד. הייתי ילדה ממש חרדתית ופחדנית, ביישנית ומופנמת, ואף פעם לא תמכו בי בעניין הזה, אמא שלי הייתה צוחקת עלי, לא הבינה מה עובר עלי בכלל, ותמיד הרגשתי שאין אף אחד בעולם שיבין אותי. אני זוכרת מחשבות כאלה עוד בגן. שלא לדבר על גיל ההתבגרות. כל חיי אני במלחמה עיקשת מול המישקל, לימים הבנתי שהבעיה היא שההורים שלי הקנו לי הרגלי אכילה לא מוצלחים, כך שהם וגם אני ואחיותי סובלות מעודף משקל כזה או אחד, שבא והולך. אני שוקלת 80 קילו וגובהי 172 נכון שזה לא הרבה, אבל בעבר שקלתי 68, ומבחינתי זה הרבה מאוד. גם כששקלתי 68 חשבתי שאני שמנה, אבל היום אני גם מרגישה את ההשלכות. א לא הייתה לי בעיה להכיר אנשים או בחורים, נראיתי מצוין לדעתם של אחרים, וידעתי להשתמש בזה גם אם אני בפנים לא חשבתי ככה. היום מסתכלים עלי אחרת, או שפשוט אני שקופה. חסרת משמעות, חסרת תוכן. אפילו חברות שלי מסתכלות עלי אחרת. אני עושה הרבה ספורט. רק היום רצתי שעה!! (זה בערך 900 קלוריות...) ואני דוחקת קרוב ל-100 קילו בתרגילי רגליים. אני בהחלט בכושר טוב. אבל מעל כל השרירים יש שכבת שומן דוחה ומגעילה. נוסף לכל זה, יש לי תנגודת לאינסולין, מה שאומר שאני חייבת להיזהר במה שאני אוכלת כדי לא לפתח סוכרת בגיל מוקדם. אין בעיה, דווקא למדתי לאהוב קמח מלא, קינואה ואמרנט, עדשים מכל הצבעים ולסלוד מכל מה שיש לו אינדקס גליקמי גבוה, אבל עדיין קשה לי מאוד. אני ממש מרגישה שהעובדה שעליתי 20 קילו בדיכאון תוך 3 חודשים, היא טראומה. אני עדיין לא מצליחה לחבר את הפנים עם הגוף. בתמונות כלמה שאני רואה את סנטר כפול ובטן משתפלת, ואת זה שאני מידה 46 למרות שפעם הייתי הרבה פחות. הבעיה היא זו הבדידות, גם כשניסיתי לעשות דיאטה, בפיקוח דיאטנית או נטורופאת ולא ירדת, תמיד כולם עשו פרצוף שהם לא מאמינים שאני מנסה אבל לא יורדת. כבר שנתיים שלא יצאתי לדייט, שאף אחד לא ניסה להתחיל איתי. והבדידות הזו, זה מה שמפרק אותי לחלקיקים אטומיים. לפעמים אני פשוט מרגישה שאני חייבת לקחת נשימה עמוקה ו לדחוק את המחשבה הזו למטה למטה. אף פעם לא היו לי מחשבות אובדניוצת, אבל לאחרונה אני חושבת על זה שבזמן שאני צוברת זמן התנזרות, החברות שלי מבלות עם בחורים. אנילא רוצה לעמוד בינואר הבא ולהיות באותו מצב כמו שאני היום. אם זה יגיע, אנילא יודעת מה אני אעשה. תודה על ההקשבה. יש לי מייל פה אם את רוצה לכתוב.

את פשוט גיבורה אדירה וכבירה, מלבד היותך נאורה! ודעי: 80 קילו- משקל זניח בשל היותך טמירה! אף אני עלמה מלאה..ועם זאת שרמנטית, חושנית, יפיפיה ומחוזרת... ישנם גברים רבים ששוחרים ומשתכרים מחזה שופע, טוסיק מרופד.. והעיקר שמחת החיים השופעת שהנה חלק אינטגראלי מנערות מרופדות ולא ערפדות:-... השיקוף החיצוני הנו אספקלריה של הנפש... דיוקנך וזיו איקונך הנם בבואה של הנשמה... באם תשדרי חיוניות ואנרגיות חיוביות מרקורד אישי ימשכו אליך כמו פרפר אל האור! אני מאמינה שאם בעבר היתי מחוזרת..יש לך נתונים מעולים ותווי קלסתר פנים- מדהימים! בנוסף לנדבך היותך מיוחדת ומחודדת...תטפחי את נתוניך והבליטי אותם.. וסמוכני ובטוחני..כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות... כשתשקיעי בעצמך...תחלי להעריך את עצמך בכל המובנים... ומתוך שלא לשמה תגיעי לשמה.. (בתחילה בכפיה ואילוץ ולאחר מכן זה יהפוך נחלתך דבר יום ביומו!) לעוצמה ולהעצמה אישית ואישיותית! ותקריני זאת כלפי הסובב!וההיזון לא יאחר מלהופיע..גלגל קסמים שכזה... זכרי הנפש התאומה שלך תהא בקורלציה הדוקה להיותך ולמהותך- באשר את.. ותתאים לך ככפפה ליד..בשל היותך ולא חרף מי שאת... החבר האחרון שלי נהג לומר לי בתבונה (כאשר קבלתי על העליה הדרסטית במשקל בשל הדיפרסיה): שעוד 10 קילו של מ. אותנטית...פירושו עוד 10 קילו לאהוב!עוד 10 קילו למשש!ועוד 10 קילו להתאהב בו! תאמצי בחום את המשפט ותשלימי לעת עתה עם המצב...עד יעבור זעם... כשהחצי השני שנועד לך מששת ימי בראשית יתדפק על דלתך ויתרפק על חמוקך... מאושר ונחת לא תזדקקי לחיזוקים ופיצויים בדמות אוכלים משמינים, מחליאים ומחלים(גורמים למחלות) מחזיקה לך אצבעות. מ. אותנטית.

תראי, טוב אני בטח לא מחדשת לך זה לא רק הקטע של המשקל, וכל המספרים האלה באמת שאין להם שום משמעות. אני חשבתי בצורה הזו גם ששקלתי בערך כמוך (רק שאני "קצת הרבה" נמוכה ממך), וגם כששקלתי פחות מ 50 ק"ג על אותו גובה. זה ממש לא אומר כלום המספרים של המשקל והגובה וצריך לדעתי להתייחס בעיקר למחשבות והרגשות. ודרך אגב התגובות שאנחנו מזמנים ומקבלים על צורת מחשבה כזו כשהמשקל נמוך גם הן ממש מעצבנות ומקלקלות המון, ואת יכולה לנחש. אז זה לא האוכל כאוכל והמשקל כמשקל ונראה לי שאת יודעת את זה. כפי שאני מכירה אצלי אלה המחשבות שכל מה שנכנס פנימה, גם מילים ומה שנקלט בכלל מהסביבה ("אוכל") הופך כולו לחרא (סליחה) גם החלקים הטובים וגם הרעים הופכים לזבל ואז יש רצון גדול ובלתי נשלט לירוק ולזרוק הכל החוצה. את כל הרגשות ה"רעים" ו"האסורים". רגשות קנאה, כעס, חמדנות ועוד ועוד - לא רוצה אותם בפנים ואז נכנס הקטע של למשל לעשות ספורט בצורה ממש אינטנסיבית ואגרסיבית. לזרוק החוצה. להעיף מתוכך, שלא יישב שם וגם לברוח מהם. הם מכאיבים. במקרה שלי אני באמת נכנסת למעגל הרס רגשי שמאד קשה לצאת ממנו, גם כשאני נעזרת בשיחות. קראתי אותך קודם. הבנתי שאת לא בפסיכותרפיה כרגע, אבל בלי קשר נדמה לי שאת מרגישה שלסביבה שלך אכפת מאד ממך. גם לסביבה האמיתית וגם לוירטואלית. זה מה שגורם להזיל דמעות. זה לא הכל, אבל משהו קטן שאפשר להתחיל ממנו. אני מאמינה ורואה בעיניי כמסתכלת מבחוץ (נכון שזה תמיד קל יותר לעמוד בחוץ:-)) אבל אני באמת רואה שיש לך הרבה קצוות של חוטים להתחלות חדשות ולשיפור ומקווה מאד שתצליחי לתפוס אחד מהם (קשה קשה אולי כמו למצוא מחט בערימה של שחת אבל בואי ננסה קצת להאמין שאפשרי) ואני מקווה שתוכלי להמשיך בכיוון יותר בונה מאשר הורס.

אני אכן מעריכה את כל התגובות. ברור שכל מי שמגיב, קרא את הודעותי לכל אורכן וגם טרח לכתוב את מחשבותיו בתגובה, וזה אכן ראוי להערכתי. אבל, בפורום, כך ד"ר הידש אומר, נמצאים רק אנשים שלא מרגישים טוב במיוחד. מי שמרגיש טוב, לא ממש זקוק לפורום כתמיכה ריגשית. כך שיש פה המון אנשים שסובלים, כמוני, וגם יותר, ולכן יכולה להיות פה לפעמים רמה מאוד גבוהה של הזדהות ואמפטיה, רצון לעזור, תגובות ארוכות ומפורטות בהן כל הסובלים יודעים לומר את המשפט הנכון בדיוק משום שהם כמוני נמצאים במקום לא טוב כשלי. זה החלק הטוב שאני מוצאת בפורום. הרי אף רופא, או פסיכולוג שלא סבל מהפרעה ולא גירש את הג'יפה של של תחתית פח הזבל, לא יוכל לדעת כמה עצומה היא המצוקה, כמה גדול הכאב, כמה ענק הרצון שפשוט הכל יפסיק, שתהיה קצת שלווה. מצד שני, וזה מה שאני מרגישה בתגובות האחרונות שאני מקבלת, לפעמים אנשים משתמשים בתגובתם כדי להשיג עבודה עצמית. כמובן שיכול להיות שגם אני חוטאת בכך, טוענת לענות ובעצם מדברת לעצמי דרך התגובותש אני כותבת. אני חושבת, שלהוציא את מחבקת ותומכת, מי שכתב לי לאחרונה עשה זאת ממקום של מצוקה אדירה ורצון לעזור, ללא ספק, אבל הוציא תחת ידיו את סיפורו האישי ולא דברים מנותקים מקונטקסט אישי. אנילא חושבת שאי פעם כתבתי את הדברים הללו, למרות שאני חושבת אותם כבר הרבה זמן. אני בפורום הזה כבר שנתיים וחצי. לא כתבתי בדיוק משום שברור שמי שמגיב עושה זאת על מנת לעזור, אבל הבעיה היא בדיכאון, שכל ניסיון נוסף של חוויה לא טובה, חוסר הבנה ובדידות, רק מחמיר את המצב, ואולי כדאי לחשוב על זה לפני שאומרים משהו. הייתי מתה ללכת לטיפול בשיחות. אני יודעת שיש דברים בי שחייבים עיבוד עמוק, ואולי אפילו מתמיד לתקופה ארוכה כדי לעשות שינוי אמיתי שיחזיק מעמד. והסיבה שאני לא הולכת היא די עצובה- שפשוט אין לי כסף לזה. לצערי לא כל כך כיף לבלות עם אנשים שהם בדיכאון. אנייודעת, ויכול להיות שבגלל זה אני לא בקשר עם חברות. אני לא מתקשרת, והן לא מתקשרות בחזרה. מצד שני, אין תג מחיר לעוצמת הכח שיכול לבוא ממערכת תמיכה טובה. ולי לצעיר, אין מערכת תמיכה טובה. אני בודדה לא משום שאין אף אחד בחיי. אלא משום שלפעמים אני מרגישה שאני משתמשת באותן מילים כמו שכולם משתמשים כדי לדבר, אבל משום מה אף אחד לא מבין מה אני מתכוונת לומר.

אני ואת מכירות כבר תקופה ארוכה, אני חושבת כל השנתיים וחצי שאת ציינת ואם זאת אינני מתיימרת באמת להבין מה עובר עלייך משום שכל אחד מאיתנו פה חווהת דברים בצורה שונה, בעוצמה שנה, בדרך שונה אך כל מה שאוכל להגיד לך הוא שאני מזדהה ואיתך בכל מה שאמרת. שירה יקרה, לפני 4 שנים התחלתי טיפול בסטרואידים בגלל מחלה אוטואימונית ממנה אני סובלת והגעתי עד למינונים מקסימלים של 60 מ"ג ואף 150 מ"ג דרך הוריד באישפוז. הסטרואידים ניפחו אותי בפנים, השאירו סמני מתיחה כמעט על כל חלקה טובה בגופי שלא יעלמו וגרמו לי להעלות למעלה מ- 20 קילו. מאז אני יורדת ועולה במינון הסטרואידים וכך מתנפחת יותר או פחות. אם נוסיף לזה את הרמרון והצפרליקס שאני לוקחת שגם מעלים את המשקל זה בכלל חגיגה וכך ממישהי שלשבשה מידה 42 תמיד עליתי ל 46 ואף 48. פעם שקלתי 73 על 1.70 - היום תוסיפי לזה 25 קילו בערך. אני כותבת זאת כי אני כל כך מבינה איך את חשה. אני לא יוצאת אם אף אחד ואם כל אלה שאני מתכתבתב בצאטים ואתרי הכריות אני אף פעם לא חושפת את תמונתי העדכנית כי יודעת מה תהיינה התגובות. אבל, מעבר לזה שירה יש לי ולך הרבה מה להציע. את בחורה אינטליגנטית ורגישה, חמה ואיכפתית ואלו לא דברים שיש לזלזל בהם שירה. את יודעת, יופי בא והולך ובכלל זה מודה. פעם זה היה אין להיות אישה מלאה ושמנה ומחר זה יהיה משהו אחר אבל אישיות האדם לא משתנה כל כך מהר. היי שמחה במה שיש לך- אולי זה קשה עבור שנינו עכשו אבל אולי זה גם קרה ךנו כדי שנלמד משהו על עצמנו ונצליח להוציא מעצמנו את הטוב הגם ש........ שולחת לך חיבוק גדול- אני איתך אריאל